עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
דם קר.
24/11/2013 15:57
סייג'
"הראי לי אותה" הוא ציווה בלהיטות.
המראה בצורת האליפסה זרחה חלושות. התמונות חשכו, ואז התבהרו באור האפור.
ג'ודן רכן קדימה. הוא לא הכיר את הנערה שראה לפניו על הרקע הכהה של ההייד הל, אבל אם היו מבקשים מימנו לומר עליה דבר מה, הדבר הראשון שהיה נפלט מפיו היה המילה "לוחמת".
הנערה לבשה שמלה שחורה קצרה. שערה החום אדמדם היה קצוץ ועיניה היו כהות כמו הלילה הקר ביותר. הפה הזועף היה חתום, האגרופים קפוצים לצידי גופה, וצלקת עבה חותמת את עיניה עד לשפתיה המלאות. הוא שאף עמוקות. כן, הוא יכל להריח עוד את הרקב המתוק של התמותה, את דם החלוף זורם בתוך עורקיה. הוא ראה את הקַנים שהצטלבו בגב שמלתה, וניצנוץ יחיד באפלה הסגיר על מיקומן של שתי החרבות שחשק בהן כל כך. שתיהן היו קטלניות, ורק אדם שהוא חלק מהן יכול להשתמש בהן.
גם בלי לחש המַתרס הוא ידע שהיא כועסת, אבל היה משהו בקמט המשתנה בין עיניה שלא הצליח להבין. הוא עצם את עיניו וצר בשפתיו את המילים.
האליפסה הבליחה באור שחור - ואז הוא הרגיש את זה. את ריגשותיה פועמים בתוכו, כמו לב נוסף. הוא הרגיש כעס וצינה נוראית, קור נורא שהצליף בכל פיסת עור חשופה. הוא הרגיש בכאב הנורא שפעם בפנים כמו חיה פצועה, ובעיקר ב...אשמה. אשמה ששרטה את ביטנה חזק כל כך עד שהרגיש שעוד שנייה הוא יצרח.
איך היא מצליחה ללכת כך? הוא פגש לוחמים רבים כמותה בחייו, אבל הם היו לא אנושיים. והיא הייתה בת חלוף. הוא הרגיש בזה. אז איך היא הצליחה להתמודד עם עומס הרגשות האלו? בני חלוף אינם מסוגלים לעשות את זה. אולי בתקופות זמן אחרות, אבל זאת התקופה השמרנית. היא חייתה והתקיימה תמיד בתקופה השמרנית. אז איך...
ג'ודן חייך פתאום, והתמונות שבאליפסה הזוהרת חשכו, וכעת היא נראתה כמו כל מראה אחרת - היא שיקפה את תווי פניו. האדם שעמד שם החזיר לו חיוך.
הוא טמן בזהירות את האליפסה בדש מעילו וקם מעל הכיסא שאביו ייעד לו בשעתו. האוויר מסביב היה קר, אבל הטמפרטורה בחדר הייתה נעימה. הוא ווידא שהדלת נעולה, ואז נעמד מול שולחן הכתיבה, אשר מעליו הייתה תלויה מראה מרובעת פשוטה בעלת מסגרת זהב.
זאת הייתה מראה רגילה. הוא היישיר מבט אל בן דמותו. הוא למד לחבב את הגוף הזה, עם השרירים המפותחים והפנים החלקות. אבל כשיצא מכאן לא תהיה לדמות הזאת זכר.
תווי הפנים הגבריים השתנו במהירות. העור נמתח והוחלק, נעשה כהה יותר. השער החום-אדמדם התארך וגלש עד למותניו, הבגדים השתנו לבגדי אישה צעירה: שמלה שחורה בעלת מכפלת ארוכה ומעליה ז'אקט בלוי. עיניו השתנו לצבע שחור כמו הלילה, אבל הוא הרשה לעצמו לשמור נקודה זעירה בצבע זהב בתוך הים השחור הזה.
הם נפגשו בעבר, והגיע הזמן שייפגשו שוב, אם הוא רוצה להצליח במשימתו.
ג'ודן הניח את אליפסה על הרצפה לפניו. הוא הביט בה בעיניו והמתין.
האליפסה הלכה וגדלה אל מול עיניו, זורחת באור זהוב, עד שנעשתה לדלת גבוהה שהגיעה עד לתקרה. הוא נעמד על קצוות אצבעותיו ופתח את הידית.
חום שטף אותו, ביחד עם מראות, צללים ותמונות שלא הכיר. הוא צד בעיניו תמונה חטופה של חדרו - השריד האחרון מההווה שלו - וזינק מבעד לשער.

זאת התחלה שאין לה סוף.
קטע שכתבתי. השראה רגעית.
1 תגובות
לרוץ בגשם.
18/11/2013 16:12
סייג'
אוויר קר. נשימה רועדת שנפלטת מבעד לגרוני.
טיפות של מים תלויות באוויר כמו דמעות במורד לחיים צבועות בגווני אפור.
הכל מסביב היה רטוב. רעם התגלגל בשמים כמו שאגה. בידי הקפוצה הייתה אחוזה מטרייה מדולדלת. צמודה לחברותיי עם נעלי 'דאני רוּ' נמוכות ועור ברווז הלכתי בגשם, מרגישה איך המים האלו זולגים במורד הסוויטשירט שלי, מרטיבים את הבגדים שלי, את השער שלי, את הגוף שלי.
באמצע הדרך יש רוח חזקה שמעקמת את המטרייה שלי. היא לא תעזור לנו יותר.
אנחנו מתיישבות על הספסלים הקרים של תחנת האוטובוס, שינינו נוקשות.
פניתי אליהן.
"אתן יודעות מה הדרך הטובה ביותר לחצות רחוב כשאין לכן מטרייה?" שאלתי בחיוך ממזרי.
והן, כמובן, ידעו. עשינו זאת יחד בשנים קודמות.
ביד אחת משכתי את הכובע על ראשי, ואת היד הפנויה טמנתי בכיס שלי. מילאנו את הראות שלנו באוויר, ואז יצאנו לדרך.
כמו אצניות רצנו עד לגגון, צווחות וצורחות כמשוגעות. רצתי בעיוורון, צווחת וצוחקת כשהרעמים מתגלגלים מעליי כמו צעקות של דירבון.
ואפילו כשהייתי רטובה, רועדת וקפואה, אני יודעת שזה היה שווה את זה.
2 תגובות
לא מושלמים.
16/11/2013 19:41
סייג'
אחד הדברים היפים במקום הזה, הוא שהוא לא מושלם.
אני לא מאמינה בדברים מושלמים. בכל דבר חייב להיות פגם כלשהו, גם אם הוא לא נראה לעין.
אני לא רוצה להיות מושלמת, ובטח שלא לכתוב במקום שהוא מושלם לכותבים. 
מה שיפה בבלוגר זה שגם אם החסרונות שלו, אפשר לחבק את המקום הזה ולראות בו בית שני, מקום שהמילים בו מופרחות ומלאות במשמעות.
ואפשר לחבק את החסרונות האלו, כי גם אנחנו לא מושלמים.
אני אוהבת את המקום הזה.
1 תגובות
אני מעריצה את לאבין.
10/11/2013 21:10
סייג'
יש כאלה שמעריצים את ג'סטין ביבר. יש כאלה שמעדיפים, בכלל, את סלינה גומז. ויש כאלה שנמצאים במצב של התמכרות לשירים של וואן-דרקשן.
אפילו שאני ילדותית(ותאמינו לי, אין יותר נמוך ממה שכבר ירדתי)אני לא מעריצה אף אחד מהאנשים האלה. לא. אני מעריצה את אבריל לאבין.
למה?
כי היא גורמת לי להרגשה מדהימה.
כי היא מצליחה לגרום לי לחייך.
כי השירים שלה נוגעים בי, עמוק בפנים.
כי היא מצליחה לגרום לי להרגיש שתפסתי את העולם בביצים, שאני מלאה באור.
אבריל היא ילדה לנצח. אפילו שיש לה בעל וילדה, היא עדיין ממשיכה ליצור שירים, לצבוע את השער בגוונים מטורפים(עוד נקודות זכות מבחינתי^^)ולהתנהג כמו נערה מרדנית במיוחד. וזה מה שאני הכי אוהבת בה.
אני רוצה להיות כמוה. לשגע את העולם, ולהישאר ילדה לנצח.
4 תגובות
יש ימים.
10/11/2013 15:42
סייג'
יש לי בחילה.
בכל פעם שאני מביטה בו, לתוך העניים האלו, הירוקות, אני מגלה שאני לא רוצה.
לא רוצה לדעת שהוא אוהב אותי.
לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.
הרבה פעמים ייחלתי שמישהו באמת יגיד לי מה הוא מרגיש.
אבל לא עכשיו.
הוא, החבר הכי טוב שלי. 'אחי'. מישהו שכיף לי להסתובב איתו, לצחוק איתו, לעשות איתו שטויות.
אבל אני רוצה שיואהב אותי כמו אחות. אני רוצה לאהוב אותו כמו אח.
אבל האם אני באמת אוהבת אותו כמו אח?
אני לא יודעת. לעזעזל.
4 תגובות
איבדתי אותן.
31/10/2013 14:53
סייג'
לא חשבתי שזה יקרה.
לא חשבתי שזה יכאיב.
אבל זה קרה. אפשר היה ממש להרגיש שזה עתידי לקרות - אפשר היה ממש לחתוך את המתח בסכין. 
איבדתי אותן. את שתי החברות הכי טובות שלי. 
ולא ידעתי כמה זה כואב.
אולי להן זה כאב פחות, כי עוד היה להן אחת את השנייה, השריד היחידי לחבורה שלנו, שאיננה יותר.
אבל לי אין אף אחד.
אולי יש לי עוד חברים. יש לי את החבר הכי טוב שלי, ועוד כמה חברות טובות מהכיתה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. אני יודעת את זה.
אין לי שביל, אין לי גב, ואני יודעת ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.

מצטערת על הדיכאוניות.
5 תגובות
הייתי לבד.
22/10/2013 16:25
סייג'
הייתי שם. הצחוק, הדיבורים, הריכולים. הם הקיפו אותי. שמעתי אותם, משפטים שבורים, אבל לא הייתי חלק מהם.
הייתי מוקפת בהכל ובכולם, אבל אף אחד לא דיבר איתי. ישבתי בתוך המעגל הכיתתי, בירכיי לחוצות אל בירכייהם של אחרים.
ובכל זאת, הייתי שם. לבד.
נדמה היה שככל שאני הולכת ופוחתת, היא הולכת וקורנת. כולם הקיפו אותה, דיברו אליה, איתה. היא חייכה. היא לא הייתה זו שליבה נדקר שוב ושוב עם כל משפט ששמעה מסביב.
ועל זה אני בחיים לא אוכל לסלוח.
אני לא יודעת עם לעצמי, או לה. היא לא ממש עשתה לי משהו. אני יודעת שבאותם רגעים כעסתי על עצמי. על כך שאני מרשה לעצמי לנזול ולטפטף, כאילו אני לא שווה שום דבר.
אני חושבת שלכמה רגעים, הייתי מוקפת לבדי. הייתי לבד.
4 תגובות
מנעמי החיים.
19/10/2013 10:25
סייג'
סיפורים וסיפורים. אפשר לראות מילוני כתבות, בלוגים, ספרים על אנורקסיה.
אני מניחה שאני לא הראשונה שמדברת על הנושא הזה. בטח היו עוד המון שכתבו עליו. אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב עליו.
אחרי שקראתי את הספר מבעד לעור זה גרם לי לחשוב - איך אנשים עושים את זה לעצמם?
הרי אכילה היא אחד מתענוגות החיים. לעזעזל, כשאני קוראת על הדברים האלו בה לי לצעוק, אבל אין לי על מי. הרי חיים פעם אחת, לעזעזל, ובגלל זה צריך להרעיב את עצמך? רק בשביל להרגיש טוב עם עצמך?
הרי בינינו, אנורקסיה בכלל לא עוזרת. מה הטעם בלהרגיש רעב תמידי, לאבד את עצמך בתוך המחלה הזאת?
איך אפשר בכלל לוותר על אוכל?
אני לא יודעת. אני גם לא רוצה לדעת.
2 תגובות
ההרגשה הזאת.
18/10/2013 22:50
סייג'
יש את הימים האלו שאתה מלא בעצמך. אתה נראה טוב, מרגיש טוב. אתה מרוצה מאיך שאתה מרגיש ומאיך שאתה נראה. יש ימים שבהם אני יכולה לעמוד מול המראה, ללטף כל פצעון בחיבה, להסתכל על ההשתקפות שלי ולחייך אליה כשאני חולפת על פני שמשות של מכוניות. הימים שבהם אני מלאה בעצמי, מרגישה חזקה ומסופקת, שתפסתי את העולם בביצים.
ויש את הימים האלו שאני מרגישה לוזרית במידה שלא תאמן. שלא בה לי לצחוק, שאני רצינית להחריד. ששום דבר שבעולם לא יוכל לגרום לי לחייך. ימים שבהם שום דבר לא מחמיא למראה שלי, ימים שבהם הפצעונים מחליטים להשיב מלחמת שעורה ולרקוד על הפנים שלי בגוונים של ארגמן.
ואני שונאת אותה. את ההרגשה הזאת, שאני מרגישה כמו כלום, כמו חלל ריק שאף אחד לא מבחין בקיומו.
לפעמים אני מרגישה כאילו שמים לב אליי רק בזכות חברה שלי. ועד כמה שזה ישמע נורא, ואנוכי, לפעמים..אני שונאת אותה. שונאת את איך שהבנים שאני נדלקת עליהם מביטים בה, שונאת כשהיא מצליחה מעליי. מרגישה כמו בתחרות. אני חייבת לנצח אותה. אפילו החברה השנייה הכי טובה שלי, היא הצל שלה.
אני לא רוצה שיכירו אותי בתור הצל שלה.
לפעמים אני תוהה אם היו רואים אותי בכלל אם לא הייתי מסתובבת איתה. אם החברים שלי היו ממשיכים להקיף אותי. אם הם נמצאים איתי בגלל האישיות ה"מיוחדת" שלי או בגלל שאני מסתובבת איתה.
לעזעזל. אני מוכנה לריב איתה ולו רק בשביל לגלות.
4 תגובות
אז מי את, סייג'?
16/10/2013 18:04
סייג'
מי אני?
זאת שאלה שקל לי וקשה לי לענות עליה. לא, זאת שאלה שפשוט אני לא יכולה לענות עליה נכון. לא משנה באיזו תשובה אשתמש.
אני יודעת שהשם שלי הוא אופק. אני יודעת שאני זדונית, שאני אוהבת להישטות, שאני אוהבת לצעוק עד שיכאב לי הגרון. אני יודעת שאני מכורה לשוקולד, אני יודעת שעוד מעט תהיה לי בת מצווה. אני יודעת שאני לא אדישה, אני יודעת שאני אש, שאני חייבת לזוז תמיד, ושאני מטורפת על כל הראש.
אבל זה לא נכון. יש בתוכי גם את הילדה הזאת, הרצינית, שמתבוננת בעניים גדולות ולא פוצה פה. אותה ילדה שיכולה לשבת ו...להביט. אותה ילדה קודרת, ורצינית, ששום דבר לא יכול להצחיק אותה. היא לא מרבה לצאת הרבה, אבל היא שם.
אז מי אני?
אל תצפה מימני לענות על השאלה הזאת בשבילך לפני שאדע לענות עליה בשבילי.
8 תגובות
נשמת מוות. פרק שני.
16/10/2013 14:26
סייג'
והנה ההשראה הכתה, מוזה קפצה לבקר, והתוצאה היא הפוסט הזה.

מאירועי הפרק הקודם:
אני עושה לה אצבע משולשת, אבל אז אני לא שם לב ונתקל במישהו.
ואז העניים שלי מצטלבות אם מישהי שלא ידעתי שתשנה את חיי.

נשמת מוות| פרק שני
צהוב.
צהוב עמוק כל כך, כמעט זהוב, כמו קש של סוסים. אף פעם לא ראיתי גוון שכזה.
ואפור. כמו שמי סערה, כמו הלילה האפל ביותר.
בלי שאני שם לב, אני נרתע לאחור. משהו בה מזכיר לי משהו עמום, שאני לא מצליח להיזכר בו.
לא, אני לא רוצה להיזכר בו.
הספרים שלה התפזרו על הרצפה, והיא כורעת בך ומתחילה לאסוף אותם. בלי לקלל אותי, בלי לנעוץ בי שום מבט מאשים. אני רוכן כדי לעזור לה, אבל למרבה ההפתעה אני מרגיש חבטה על זרועי.
עניי מחפשות אחר עיניה. היא נועצת בי את מבטה, ואני מרגיש כבד, כאילו הניחו משקולת על גבי. אני לא מסוגל לזוז. אני לא מסוגל לנשום, כמו חיה שנלכדה בתוך הרשת.
ואז פתאום היא משחררת אותי, כשהיא מנידה בראשה הלוך ושוב ועורמת על זרועותיה את הספרים. היא מתרחקת, שערה מתנוענע על עורפה. לרגע קל משב רוח מסיט קבוצת שער ואני רואה על עורפה משהו שחור שלוכד את מבטי.
קעקוע של שמש שחורה, שכמעט זוהר על עורה החיוור.
אצבעי מזדקרת לעברה בסימן מגונה, וממהר להסתלק.

בשיעור הראשון אני יושב בכיתה כשהתיק נח בין רגלי וראשי מונח על השולחן. אין כמו להתחיל את השנה, את השיעור הראשון, עם מונולוג חפירות ששומעים בכל חור שאליו אתה הולך שישה ימים בשבוע.
"ולכן אנחנו מצפים מיכם לבגרות" המורה חותמת את דבריה ומסיטה הצידה את שערה, שצבוע בגוון אדום מזעזע.
והנה שוב העניין הזה של בגרות. 
"עכשיו אניח למורה שלכם להעביר את השיעור שלה" כאן נמתח על פניה חיוך מהוסס, שגם עם האיפור הכבד שנח על פניה אי אפשר לטעות בו. עקביה נוקשים והיא יוצאת החוצה ומפנה את דרכה למורה שנראת בערך בת גילנו.
זאת מורה שנותנים לתלמידי כיתה י"א חרמנים? מי מנהל את המקום הדפוק הזה?
אבל כל בחור עם עניים וחצי שכל לא היה פותח את הפה, רק יסתום את הפה, ישתדל לא לרייר ויהנה.
כמו שאני עושה עכשיו.

אני עדיין לא כל כך מרוצה, אבל בהמשך זה עוד ישתפר. אני מקווה.
לא עוד סיפור אהבה זול. את זה אני יכולה להבטיח.
4 תגובות
איבדת את היופי.
14/10/2013 17:35
סייג'
איש שרואה אבל עיוור צבעים,
איש ששומע אבל רק את מה שהוא רוצה לשמוע,
איש שנושם אבל לא מריח,
איש שאוכל אבל לא טועם,
איש שנוגע אבל לא מרגיש.

כשאגיע למצב הזה, שבו אני אוכל אבל לא ארגיש טעם, כשאנשום אבל לא אריח את הניחוחות שבאוויר, כשאגע אבל לא ארגיש שום דבר, כשאשמע רק את מה שאני רוצה לשמוע ולא שום דבר אחר וכשאראה הכל בשחור לבן.
אז אני אדע שאני מתה.
כי מי שמגיע למצב הזה מת מבפנים.
כי הוא איבד את היופי.

7 תגובות
נשמת מוות. פרק ראשון.
11/10/2013 18:29
סייג'
אז כן, הגיע עוד השראה, ולכן אני כאן, כדי לתת לכם את טעמו של הסיפור שיילך וירקום עור וגידים עם כל פרק ופרק(אם לא אפסיק באמצע...)כמו תמיד אני אשמח לשמוע דעה, המלצה וביקורת.

נשמת מוות.
פרק ראשון.

"נו בֶּרִי!" ליסה מצחקקת ונותנת לי לעטוף אותה בזרועותיי. אני מניח את ראשי בין שערותיה ושואף את ריח השמפו המתוק שבו היא נוהגת למשוך את תלתליה שמקפצים על כתפיה בעליזות. שפתיה מחייכות את חיוך האיילה התמים והאופטימי. כאלו בנות אני אוהב. קלילות וזורמות.
"נו אני צריכה ללכת" היא אומרת ומשתחררת מבין זרועותיי. אני רוכן לעברה ושפתינו מרפרפות זו על זו בנשיקה קצרה. "אני אראה אותך מחר?" היא שואלת. "אם אני לא אבריז.." אני מחייך בזדוניות. "נו די, תבטיח שתבוא" היא דוחפת אותי במרפקה. "בסדר" אני אומר ומלטף את זרועה. היא מחייכת אליי, מרימה את התיק שלה על כתפיה הרזות ונעלמת.
אני נשכב על המיטה שלי וחושב אם אולי היא זו שתגרום לי להרגיש.

"הו, הינה ליסההה" ליאו מזמרת וקופצת על קצות אצבעות כף רגלה. "את מלחיצה אותה. הנה תראי, היא רק ניפנפה לי והתרחקה" אני צוחק. ליאו חושפת חיוך. שערותיה הג'ינג'יות הלוהטות מסופרות בתספורת קצרה שהיא עשתה לעצמה(כרגיל), פניה זרועות בגרגרי שומשום כתומים ועיניה החומות הכהות זדוניות. אין פלא שליסה - ליסה התמימה והמתוקה, שכל מה שחסר לה זה גישה יותר סקסית - נרתעת מימנה.
"חשבתי שאתה לא יוצא עם ילדות בגן" היא אומרת ומעבירה את רצועות התיק מאחת לשנייה ומציצה בשעון שנח על זרועה. "איחור אופנתי" היא מגחכת, כאילו לעצמה.
"מז'תומרת?" אני שואל ואנחנו נעצרים מול הרמזור. אנחנו צועדים בכביש כשמכונית מטרטרת ונוהמת לעברנו, וכמעט דורסת אותנו. הנהג פותח את החלון ויורק מפיו קללות עסיסיות. ליאו מחייכת חיוך משועשע ועושה לו אצבע משולשת. אני מושך אותה משם לפני שהוא יוציא עלינו סכין או משהו, כי הפנים שלו מתחילות להאדים.
אנחנו נכנסים דרך השער. למרבה ההפתעה או שלא למרבה ההפתעה, גם כשהשעון מראה עשרים דקות אחרי הצילצול, הרחבה שוקקת. אנשים מתחבקים, מתלחששים, מצביעים ומצחקקים, כמו כל שנת לימודים התחלתית. שגרה.
ליסה שולחת לי נשיקה באוויר. אני תופס אותה ודוחף אותה לפה כמו סוכרייה, והיא צוחקת, אבל לא מתקרבת. ליאו מביטה בי במבט ממזרי.
אני עושה לה אצבע משולשת, אבל אז אני לא שם לב ונתקל במישהו.
ואז העניים שלי מצטלבות אם מישהי שלא ידעתי שתשנה את חיי.

כן, התחלה מצועצעת וצפויה. אבל זה הכי טוב שהיה לי בראש.
8 תגובות
נשמת מוות. אפילוג.
08/10/2013 19:37
סייג'
אני זוכר שלפעמים הייתי אנושי. הייתי מסוגל לשבת עם החברים שעות - לצחוק, להשתלב. אני זוכר שלא הייתי מה'מרגלים', אלו שלוטשים עניים מצועפות. אני זוכר שכמו כולם, נרתעתי מפני אלו שהביטו בעניהם - עניים אטומות, כהות, לא...לא אנושיות.
זה היה עד שפגשתי אותה.
היא לא הייתה יפה כמו בסיפורים, עם השער הבלונדיני הארוך והעניים הכחולות. היה לה שער קצר ושחור, מזדקר בפיתולים משונים מתחת לאוזניה, תכשיטי פירסינג שקישטו את תנוך אוזנה, את שפתה התחתונה המלאה והמשורבבת, נקודת אור אדמדמה על האף שהחזירה אור. היא גם לא הייתה חיוורת באופן על אנושי, ולא היה לה שום קעקוע שזהר על רקע העור שלה, כמו שאחותי תמיד התלהבה מספרי הערפדים שדיברה עליהם ללא הפוגה.
אבל אני כן יודע שלא תכשיטי הפירסינג, או המראה הגוטי הם אלו שמשכו אותי. היה משהו בעניים שלה שלא ידעתי להסביר - אולי בגלל שהן היו בשני צבעים שונים - עין אחת אפורה, והשנייה צהובה עכורה כמו עשב מצהיב.
היה משהו מיוחד, כמעט על אנושי, בכך שיכלה לשבת שעות על הכיסא שלה, משלבת את זרועותיה על החזה, ו..מתבוננת.
אני זוכר שיכולתי ממש להרגיש כאילו נוסף לי עוד משקל מהמבט שלה, ושהייתי עושה עיקופים שלמים רק כדי לחמוק מטווח ראייתה.
כשמישהו ניגש אליה, היא הייתה נועצת בו את עיניה כבמבחן. נועצת ולא זזה, אפילו לא ממצמצת, עד שהיה נשבר והולך. אני יודע שאף פעם לא ניסיתי להתעמת מול שתיקתה הרועמת, מול מבטה שלא חשף שום דבר מריגשותיה, אם הרגישה בכלל משהו.
אני זוכר שכולם כינו אותה snow white - אבל אני לא ממש זוכר למה. כאילו, ברור, השער השחור הקצר והעור החיוור יכולים להתאים, אבל אני חושב שלו היו לשילגייה עין אחת אפורה והשנייה צהובה, או המון תכשיטי פירסינג על הפרצוף, אף אחד לא ממש היה מחבב את האגדה הזאת.
אני רק יודע שכשהשבתי לה - יום אחד - מבט, גזרתי את הגורל שלה לנצח.
"ברנדון..." קסאבי ניגש אליי כמו תמיד, מקווה שאולי השקט המחריד שהיא זרעה בי יתפוגג בסופו של דבר ונוכל לחזור להיות כמו פעם. אני רוצה לדבר, אבל לשוני קופאת, איתה גם כל גופי. רק עניי נעוצות בעיניו, והוא לא יודע איזה מאבק אדיר מתחולל בתוכי.
בסופו של דבר הוא נרתע, והולך. מניד את ראשו הלוך ושוב.
אילו רק היה יודע כמה זה מכאיב לי.
אבל הוא לא.

לא מבטיחה המשך לסיפור. השראה רגעית.
4 תגובות
עולם עגול
08/10/2013 17:18
סייג'
אני מכווצת את עניי. הוא עקשן, תלוי לו שם, מלגלג. את לא תצליחי. הו, אתה עוד תראה.
אני מכופפת את בירכיי. צליל פגיעה של כדור נשמע על רצפת הפרקט. שוב ושוב.
אני מנתרת באוויר, רגלי פוגעת בגבי, והכדור מתעופף לו ומרקד על הטבעת.
בפנים.
עכשיו נפלטות מהפה שלי צעקות של שמחה, שלסרוגין הן קללת שיט. הצלחתי. סיפוק מציף אותי וידי מונפות מעל לראשי בעודי מנתרת לעבר הכדור.
כן, אני נראת פטית, אבל אין כמו ההרגשה הזאת של לקלוע לסל.
כמו ההרגשה של המתח, שנדמה שהכל מסביב נעצר, כשהכדור רוקד על הטבעת, מתלבט עם להיכנס.
כשהוא נכנס...זו הרגשה מדהימה.
שמוליק הכדור. my best friend.
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »
אודות
Do not expect me to explain myself to you, if I can not explain myself, who I am.
רציתי לאמץ לעצמי מישהי שתהיה אני. מישהי שתייצג את מי שאני באמת. בלי מסכות ובלי שקרים. רציתי להיות פשוט אני.
חברים
TigerLilyנערת הגורל
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אני.
אני לא אשקר ואגיד שאני אופטימית. כי האמת המרה היא שאני לא. פסימית איומה. לא לצפות לגישה חיובית. אפשר לצפות להומור. שונאת לציית. דיסלקטית גאה. מרדנית, שקרנית, נהנת מפחד וסבל של אנשים. אה, וחסרת רחמים. מישהי שהמוח שלה הסתובב מאה תשעים מעלות ושכח להתהפך בחזרה.
כבש אותי.
the big bang.
שיר שנשאבתי לתוכו ולא רציתי לחזור.
youtu.be/5etLRgwXmh0
כותבת
כותבת כל החיים. אין יום אחד שבו אצבעותיי לא נחות על המקשים. זה סם שאני צורכת בלי הפסקה. בלעדיו אין לי אוויר.

כותבת כמה סיפורים בבלוג:
עיר הלהבות(סיימתי את הסיפור! איפה הכפיים?)
בוגדים(המשך ל'עיר הלהבות')
ואת "התעוררות"(סיפור בעל כמה חלקים)
ילדה לנצח
פטריק הוא החבר הכי טוב שלי, מר קרוקר תמיד נותן לי נכשל, דופנשמירץ הוא אהבת חיי ופרב הוא אידיאל.

ילדה לנצח.