אז לא, לא מחקתי את הסיפור. וכן, אני כן אמשיך אותו מחרתיים או מחר. זה פשוט סיפור שעלה לי לראש, ורציתי לכתוב ולשמוע ביקורת. יאהבו? מגניב. אולי אעשה שני סיפורים בבלוג אחד. לא יאהבו? בסדר. מכבדת.
"i don't have truth"
חלק ראשון: ניצוצות
הקדמה:
סלינה:
הבטתי מהחלון החוצה. מעטפת שלג עטפה את הבתים, הרחובות והאנשים. קולות הצחוק של הילדים המפזזים היה אחד הקולות העליזים ביותר ששמעתי מימיי, הרי שהתרגלתי כבר לשמוע טונים גבוהים, צעקות ובכיות. בקול הזה היה משהו טהור ואמיתי, לשם שינוי, לא מילים ועקיצות זרועות ארס.
משב רוח קריר חדר מהחלון, הלם בוילון הלבן שהיה תלוי והניף קבוצת שער שהייתה תלויה על מצחי. תלתלים אחדים התנפנפו מכתר התלתלים שלי, שלא היה אלה תוצאה של שוונצים שנכרכו ונשזרו זה בזה בצורה דמוית כתר.
לגופי הייתה לבושה כתונת לילה וירקטואנית שלא היה בה די כדי להעניק לגופי חום מהקור הנוראי ששרר בחוץ, אך הייתה עדיפה על פני כלום. רגליי היו משוכלות בתנוחת לוטוס כדי לנסות ולגבות מעט חום מירכיי.
עצמתי את עניי ונתתי להכל סביבי לשקוע ולצוף למטה, להרגיש שאני מרחפת אל על. קולות הצחוק נדמו ואיתם בהדרגה שירת הציפורים והקולות הרייקנים שנשמעים מהקירות. היינו כעת רק אני והפסנתר השחור הגדול. הדפים המההוים והמוכתמים ניצבו בדיוק לפניי. לא הייתי צריכה לפתוח עניים בכדי להביט בהם.
אצבעותיי השתחררו והסתחררו על הקלידים. הן קיפצו, כמו רקדניות בלט מאומנות. הצלילים שהופקו היו תערובת של הרגשות שלי. הקנאה, הכעס, התסכול. על כך שהם חופשיים, שהם יכולים להתרוצץ כאוות נפשם ואילו אני כלואה כאן, בתוך המבנה המיושן שמרוססות עליו כתבות גרפיטי בולטות, זה עם השמשות המנופצות והשבורות ועם הוילונות הכהים שחוסמים את קרני השמש.
הצלילים הגבוהים והחדים התגלגלו ושרקו בחדות, יוצאים כמוזיקה שלא נגמרת. החדר שלי היה למטה, בקומה הראשונה. הוא, בניגוד לחדרים האחרים היה בעל חלונות שפתוחים כלפי חוץ עם וילונות לבנים. מעט מוכתמים, אבל לבנים ועדיפים על פניי הוילונות הכהים והקשיחים שמעטרים כל חלו בבתינו.
עניי נפקחו, כאילו מעצמן, אל קהל אוהד. לשבריר של שנייה הייתי בטוחה שאני מדמיינת, ושהפנים המתוקים והילדותיים שבהו מחלוני פנימה הם רק אשליה של הערפל שהצטבר על חלוני, אך כשהם נקשו על השמשה קלות הבנתי שזו לא אשליה אלה מציאות.
"תנגני שוב, גברת פסנתר" ביקש אחד הילדים בקול רך. חיוך קטן מצא את מיקומו על פניי, חיוך מתוק ואמיתי, לשם שינוי, זה שלא רבים הצליחו לחלץ מימני. הנהנתי אליהם ולמרות שלא סבלתי ילדים קטנים וקטנוניים, משהו חזק מימני הורה לי לנגן בשנית.
הצלילים שבקעו היו הפעם עליזים ומלאי עליצות. הפעם לא טרחתי לעצום את עניי ובמקום זאת בהיתי בילדים שקיפצו והסתחררו במחול. בנסיבות אחרות הייתי מגחכת, אבל המראה הזה היה כל כך מלבב ושונה מהמראות של הצעקות והכעסים, שהיה לי מעניין להמשיך להתבונן בו.
המנגינה נפסקה בשנית. ניגשתי אל הילדים מנפנפת אליהם מעבר לחלון. "סלינה!" נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "אני באה!" סיננתי וחנקתי קללה.
"מי את גברת פסנתר?" שאלה ילדה בעלת עניים כחולות ושער בלונדיני ארוך שקצוותיו הסתלסלו. "מי אני?" שאלתי, מנסה להרוויח עוד זמן למחשבה. הילדה הנהנה בתמימות ושאלה בשנית "מי את?"
התכופפתי ומפי נפלטה לחישה "אני לא יודעת". הילדה חייכה, כאילו סיפרתי לה בדיחה ואני קרצתי אליה. "ביי גברת פסנתר" נפרדו מימני הילדים. "סלינה!" שוב נשמעה הצעקה. גררתי את רגליי מעלה הקומה השנייה, כשהשאלה נחרטת בראשי, וקולה של הילדה מהדהד בראשי ללא הפסקה.
"מי את?"
למשועממים:
חפירה ראשונה בסיפור שאולי לא יומשך...אין לי כ"כ הרבה על מה לחפור לראשונה. אני רק אגיד, שהדמות של סלינה דומה לי מאוד וגם שונה מימני באותו מובן.
*חצי אנושי וחצי על טבעי! אם אני אחליט להמשיך, תבינו בהמשך.
וזהו, אני חושבת..:)
מצפה לשמוע את דעתכם, כמו תמיד.
"i don't have truth"
חלק ראשון: ניצוצות
הקדמה:
סלינה:
הבטתי מהחלון החוצה. מעטפת שלג עטפה את הבתים, הרחובות והאנשים. קולות הצחוק של הילדים המפזזים היה אחד הקולות העליזים ביותר ששמעתי מימיי, הרי שהתרגלתי כבר לשמוע טונים גבוהים, צעקות ובכיות. בקול הזה היה משהו טהור ואמיתי, לשם שינוי, לא מילים ועקיצות זרועות ארס.
משב רוח קריר חדר מהחלון, הלם בוילון הלבן שהיה תלוי והניף קבוצת שער שהייתה תלויה על מצחי. תלתלים אחדים התנפנפו מכתר התלתלים שלי, שלא היה אלה תוצאה של שוונצים שנכרכו ונשזרו זה בזה בצורה דמוית כתר.
לגופי הייתה לבושה כתונת לילה וירקטואנית שלא היה בה די כדי להעניק לגופי חום מהקור הנוראי ששרר בחוץ, אך הייתה עדיפה על פני כלום. רגליי היו משוכלות בתנוחת לוטוס כדי לנסות ולגבות מעט חום מירכיי.
עצמתי את עניי ונתתי להכל סביבי לשקוע ולצוף למטה, להרגיש שאני מרחפת אל על. קולות הצחוק נדמו ואיתם בהדרגה שירת הציפורים והקולות הרייקנים שנשמעים מהקירות. היינו כעת רק אני והפסנתר השחור הגדול. הדפים המההוים והמוכתמים ניצבו בדיוק לפניי. לא הייתי צריכה לפתוח עניים בכדי להביט בהם.
אצבעותיי השתחררו והסתחררו על הקלידים. הן קיפצו, כמו רקדניות בלט מאומנות. הצלילים שהופקו היו תערובת של הרגשות שלי. הקנאה, הכעס, התסכול. על כך שהם חופשיים, שהם יכולים להתרוצץ כאוות נפשם ואילו אני כלואה כאן, בתוך המבנה המיושן שמרוססות עליו כתבות גרפיטי בולטות, זה עם השמשות המנופצות והשבורות ועם הוילונות הכהים שחוסמים את קרני השמש.
הצלילים הגבוהים והחדים התגלגלו ושרקו בחדות, יוצאים כמוזיקה שלא נגמרת. החדר שלי היה למטה, בקומה הראשונה. הוא, בניגוד לחדרים האחרים היה בעל חלונות שפתוחים כלפי חוץ עם וילונות לבנים. מעט מוכתמים, אבל לבנים ועדיפים על פניי הוילונות הכהים והקשיחים שמעטרים כל חלו בבתינו.
עניי נפקחו, כאילו מעצמן, אל קהל אוהד. לשבריר של שנייה הייתי בטוחה שאני מדמיינת, ושהפנים המתוקים והילדותיים שבהו מחלוני פנימה הם רק אשליה של הערפל שהצטבר על חלוני, אך כשהם נקשו על השמשה קלות הבנתי שזו לא אשליה אלה מציאות.
"תנגני שוב, גברת פסנתר" ביקש אחד הילדים בקול רך. חיוך קטן מצא את מיקומו על פניי, חיוך מתוק ואמיתי, לשם שינוי, זה שלא רבים הצליחו לחלץ מימני. הנהנתי אליהם ולמרות שלא סבלתי ילדים קטנים וקטנוניים, משהו חזק מימני הורה לי לנגן בשנית.
הצלילים שבקעו היו הפעם עליזים ומלאי עליצות. הפעם לא טרחתי לעצום את עניי ובמקום זאת בהיתי בילדים שקיפצו והסתחררו במחול. בנסיבות אחרות הייתי מגחכת, אבל המראה הזה היה כל כך מלבב ושונה מהמראות של הצעקות והכעסים, שהיה לי מעניין להמשיך להתבונן בו.
המנגינה נפסקה בשנית. ניגשתי אל הילדים מנפנפת אליהם מעבר לחלון. "סלינה!" נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "אני באה!" סיננתי וחנקתי קללה.
"מי את גברת פסנתר?" שאלה ילדה בעלת עניים כחולות ושער בלונדיני ארוך שקצוותיו הסתלסלו. "מי אני?" שאלתי, מנסה להרוויח עוד זמן למחשבה. הילדה הנהנה בתמימות ושאלה בשנית "מי את?"
התכופפתי ומפי נפלטה לחישה "אני לא יודעת". הילדה חייכה, כאילו סיפרתי לה בדיחה ואני קרצתי אליה. "ביי גברת פסנתר" נפרדו מימני הילדים. "סלינה!" שוב נשמעה הצעקה. גררתי את רגליי מעלה הקומה השנייה, כשהשאלה נחרטת בראשי, וקולה של הילדה מהדהד בראשי ללא הפסקה.
"מי את?"
למשועממים:
חפירה ראשונה בסיפור שאולי לא יומשך...אין לי כ"כ הרבה על מה לחפור לראשונה. אני רק אגיד, שהדמות של סלינה דומה לי מאוד וגם שונה מימני באותו מובן.
*חצי אנושי וחצי על טבעי! אם אני אחליט להמשיך, תבינו בהמשך.
וזהו, אני חושבת..:)
מצפה לשמוע את דעתכם, כמו תמיד.
;){kind=link}