לא, לא שכחתי את "עיר הלהבות". פשוט באה לי מוזה דווקא לסיפור הזה כרגע...בפעם הבאה אני ממשיכה את הפרק של המלחמה. מבטיחה!
וכעת לפרק שלכם.
מאירועי הפרק הקודם-
סלינה:
"מי את?"
סלינה:
"מי את?"
"i don't have truth" - פרק ראשון
אלבום תמונות
סלינה:
קרני האור הראשונות החלו להפציע ולמלא את חדרי החשוך בנקודות זעירות של אור. עניי היו ממוקדות לנקודה כל שהיא בתקרה וידי תמכו בראשי שהיה מושען על מפרקיהן. למרות שחלפו שני לילות נטולי שינה, הרגשתי ערנית באופן מפתיע. אבל זה חסר לי, תחושת הרגיעה והשלווה, להעלם מהעולם הזה ולשהות במקום אחר, מקום טוב יותר. מצד שני, גם חששתי מאוד ללכת לישון ולהתעורר שוב בצרחות מהסיוטים המזוויעים שהגיעו כמעט בכל לילה.
נאנחתי והתרוממתי ממיטתי. פתחתי את החלון, שערפל החל להתעבות עליו. הסטתי את הוילון. משב רוח קריר חלף בי וגרם לי להצטמרר ברעד. עטפתי את גופי בשמיכה הדקיקה שלא סיפקה לי די חום, אך הייתה עדיפה על פני כלום. הידקתי אותה לכתפיי, כדי למנוע מהרוח לחדור לבגדיי ולגרום לעורי לסמור.
התיישבתי ליד הפסנתר ללא נוע, כשעניי נעוצות בתווים. הפסנתר הזה היה כאן משום שלא היה לו שום מקום אחר שבו אפשר לשים אותו. והוא גם תפס הרבה אבק, לטענתה של אלכסיס. אף פעם לא הבנתי אותה. היא התאפקה מלשבת לידו, איך הצליחה להתעלם מהתווים שהתחננו שתביט בהם ולו לרגע קט.
אני נאנחת ומלטפת בזהירות את הפסנתר, שהוא חברי היחידי כאן. ידיד נפש אמיתי. לטעמי, הוא עדיף על פני הפסנתרים הבוהקים והלבנים שמוצגים באלפי נורות, משום שהוא אמיתי לשם שינוי, ולא מוצג ונמכר בתור "קישוט" בלי שייגעו בו בכלל.
אני אוספת את שערי השחור, שגולש עד למותניי לגולגול מרושל בעזרת סיכה כסופה ומנסה לדוג מעט מחמימותו של השטיח הפרום והמחוספס, אך הוא קר כקרח וקשה כאבן. אני מחפשת משהו לחמם בו את רגליי הקפואות, אך מתייאשת לבסוף ונכנסת למטבח. האורות כבר בהקו בשמים, ומכך הסקתי שבוודאי כבר חמש או שש. זמן לארוחת הבוקר של איימי.
אני פורסת בזריזות כמה פרוסות לחם שמיועדות לי, וכמעט מתפתת לאכול אחת, אך אני יודעת שאצל איימי המצב קשה יותר. אני מורחת עליהן מעט ריבה, מקווה שאף אחד מבני הבית לא יחוש בחיסרון של מעט ריבה, אבל כמו תמיד זאת תקוות שב. הם תמיד יודעים. איך שהוא. עוקבים אחרי כל צעד שלי. צוחקים לכל טעות שלי.
אני נאנחת כשאני חושבת על הצעקות והמכות שממתינות לי, אך אני מדחיקה את המחשבות האלו. הן לא יימנעו מימני לתת אוכל לאיימי. אני עוטפת אותן בתוך מגבת מטבח ומכניסה בזהירות לתוך שקית, שאותה אני מחביאה מתחת לחולצתי. זה השלב הקל. השלב הבא הוא לעבור את לאקי בלי להיתפס. כי אם לאקי יתעורר, בנביחות העצבניות שלו הוא יעיר את כל בני הבית. ואז..הלך עליי. ועל האוכל של איימי.
אני נוהגת לקרוא לכלב הזה "לוציפר" כי הוא שטן בפני עצמו. דואג לכרסם לי את הלחם אם אני לא משאירה אותו על מדפים גבוהים, לועס את השמיכה שלי, שבה אני צריכה להתכסות ועושה את הצרכים שלו בכל המקומות בבית, כך שאני צריכה לנקות אחריו. לעזעזל. לפעמים היה פשוט יותר לגור ברחוב. אבל אני לא יכולה לברוח. אני פשוט לא יכולה. יותר מידי אנשים תלויים בשהות שלי כאן.
אני חומקת החוצה מהחלון ומקווה שלא השמעתי קול. אם "לוציפר" יתעורר במקרה...בוודאי יצעקו לי מלמטה לבוא להאכיל אותו. ואם לא אשוב עד אז...הם ידעו שיצאתי וידעו איפה לחפש.
אני צועדת על השלג הרך והקפוא ומרגישה שאני עומדת להתעלף. הוא קר כל כך, כאילו טבלתי את רגליי במים קפואים. אני אסירת תודה שהבית של המשפחה נמצא ברחוב הסמוך.
אני מחליקה מהחלון הפתוח תמיד. תוצאה של שמשות שנזרקו עליהן אבנים או קליעים של רובה. אני פוסעת חרש על בהונותיי עד שאני מגיעה למיטתה של איימי. לרגע אני נעצרת להביט בה. בשנתה היא כל כך שלווה, נראת כמעט מאושרת. תלתליה הבלונדיניים משתפלים במעלה ראשה עד לגבה וענייה היפות והשקדיות עצומות. אני יודעת שתשמח לראות אותי כאן, אבל אני מרגישה ממש צער כשאני נאלצת להעיר אותה.
"איימי!" אני לוחשת ומטלטלת את כתפייה. איימי פוקחת עין אחת ומשפשפת אותה בעייפות. "סלינה?" היא שואלת ומתרוממת. חיוך רחב נמתח על פניה כשהיא רואה אותי, חיוך יפה שחושף את שתי גומות החן המתוקות שלה. אני צובטת את לחיה בחיבה ומוציאה מהתיק שקית. "אוכל" אני אומרת ונהנת לראות את ההבעה המאושרת שעל פניה. "ומה איתך?" היא שואלת לפתע ומרצינה. אף על פי שהיא רק בת שש, היא יודעת מתי צריך לשאול את השאלות הנכונות. "אני...כבר אכלתי" אני מחייכת חיוך מאולץ, מנסה ככל יכולתי לא להעיב על שמחתה.
אני מוציאה את הפרוסות והיא טורפת אותן בתאבון רב. העניים שלה נראות כל כך גדולות בהשוואה לפניה הקטנים והמתוקים, אך אני יודעת שזה רק בגלל שהיא בקושי מקבלת משהו לאכול. כעס עולה בי כשאני חושבת על הרוע הזה, איך אפשר לאמלל כך חיים של ילדה קטנה.
"אני חייבת ללכת איימי, בסדר?" אני שואלת והיא מחבקת אותי לפרידה בידיה הקטנות. אני מחליקה בחזרה ומחניקה את הצווחה שעומדת לצאת מגרוני. אני מחליקה בחזרה לחלון של הבית שלי ורגועה לראות שעדיין אין אף אחד בסלון או במטבח. אני עולה לחדרי בשקט, אך שם מצפה לי אורח.
"לוציפר!" אני נוזפת בלחש והכלב מרים אוזן אחת. אני רואה שבתוך הפה שלו יש משהו שחור. אני נאנחת. "מה שוב אכלת?" במאמץ רב אני מצליחה לחלץ את הדבר מפיו. לוציפר נובח נביחה קצרה ויורדת למטה במדרגות, שם הוא פוצח בסימפונייה שלו. אני מתכוננת לצעקה שתבוא, אך תשומת ליבי מרותקת לדבר שאחוז בידי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני מודה בליבי שלוציפר קיים, כי הפעם הוא עשה בשבילי משהו מועיל.
ספר תמונות עם הכריכה שלי במרכז היה מונח בין שתי ידיי. והבנתי שאני אוחזת כעת את כל המידע שנאסף עליי במשך שנים. שאלה קשה הדהדה לפתע במוחי..לפתוח אותו או לא?
למשועממים-
לכל המשועממים למיניהם, היי.
איך היה הפרק? לא, לא מצאתי נקודת סגירה דרמטית יותר. כן, הכל היה מעורפל. אני יודעת. יש עוד דברים שאתם צריכים לגלות...עם תעקבו, כמובן.
וזהו. אני חושבת. מצפה לשמוע את דעתכם :)
אלבום תמונות
סלינה:
קרני האור הראשונות החלו להפציע ולמלא את חדרי החשוך בנקודות זעירות של אור. עניי היו ממוקדות לנקודה כל שהיא בתקרה וידי תמכו בראשי שהיה מושען על מפרקיהן. למרות שחלפו שני לילות נטולי שינה, הרגשתי ערנית באופן מפתיע. אבל זה חסר לי, תחושת הרגיעה והשלווה, להעלם מהעולם הזה ולשהות במקום אחר, מקום טוב יותר. מצד שני, גם חששתי מאוד ללכת לישון ולהתעורר שוב בצרחות מהסיוטים המזוויעים שהגיעו כמעט בכל לילה.
נאנחתי והתרוממתי ממיטתי. פתחתי את החלון, שערפל החל להתעבות עליו. הסטתי את הוילון. משב רוח קריר חלף בי וגרם לי להצטמרר ברעד. עטפתי את גופי בשמיכה הדקיקה שלא סיפקה לי די חום, אך הייתה עדיפה על פני כלום. הידקתי אותה לכתפיי, כדי למנוע מהרוח לחדור לבגדיי ולגרום לעורי לסמור.
התיישבתי ליד הפסנתר ללא נוע, כשעניי נעוצות בתווים. הפסנתר הזה היה כאן משום שלא היה לו שום מקום אחר שבו אפשר לשים אותו. והוא גם תפס הרבה אבק, לטענתה של אלכסיס. אף פעם לא הבנתי אותה. היא התאפקה מלשבת לידו, איך הצליחה להתעלם מהתווים שהתחננו שתביט בהם ולו לרגע קט.
אני נאנחת ומלטפת בזהירות את הפסנתר, שהוא חברי היחידי כאן. ידיד נפש אמיתי. לטעמי, הוא עדיף על פני הפסנתרים הבוהקים והלבנים שמוצגים באלפי נורות, משום שהוא אמיתי לשם שינוי, ולא מוצג ונמכר בתור "קישוט" בלי שייגעו בו בכלל.
אני אוספת את שערי השחור, שגולש עד למותניי לגולגול מרושל בעזרת סיכה כסופה ומנסה לדוג מעט מחמימותו של השטיח הפרום והמחוספס, אך הוא קר כקרח וקשה כאבן. אני מחפשת משהו לחמם בו את רגליי הקפואות, אך מתייאשת לבסוף ונכנסת למטבח. האורות כבר בהקו בשמים, ומכך הסקתי שבוודאי כבר חמש או שש. זמן לארוחת הבוקר של איימי.
אני פורסת בזריזות כמה פרוסות לחם שמיועדות לי, וכמעט מתפתת לאכול אחת, אך אני יודעת שאצל איימי המצב קשה יותר. אני מורחת עליהן מעט ריבה, מקווה שאף אחד מבני הבית לא יחוש בחיסרון של מעט ריבה, אבל כמו תמיד זאת תקוות שב. הם תמיד יודעים. איך שהוא. עוקבים אחרי כל צעד שלי. צוחקים לכל טעות שלי.
אני נאנחת כשאני חושבת על הצעקות והמכות שממתינות לי, אך אני מדחיקה את המחשבות האלו. הן לא יימנעו מימני לתת אוכל לאיימי. אני עוטפת אותן בתוך מגבת מטבח ומכניסה בזהירות לתוך שקית, שאותה אני מחביאה מתחת לחולצתי. זה השלב הקל. השלב הבא הוא לעבור את לאקי בלי להיתפס. כי אם לאקי יתעורר, בנביחות העצבניות שלו הוא יעיר את כל בני הבית. ואז..הלך עליי. ועל האוכל של איימי.
אני נוהגת לקרוא לכלב הזה "לוציפר" כי הוא שטן בפני עצמו. דואג לכרסם לי את הלחם אם אני לא משאירה אותו על מדפים גבוהים, לועס את השמיכה שלי, שבה אני צריכה להתכסות ועושה את הצרכים שלו בכל המקומות בבית, כך שאני צריכה לנקות אחריו. לעזעזל. לפעמים היה פשוט יותר לגור ברחוב. אבל אני לא יכולה לברוח. אני פשוט לא יכולה. יותר מידי אנשים תלויים בשהות שלי כאן.
אני חומקת החוצה מהחלון ומקווה שלא השמעתי קול. אם "לוציפר" יתעורר במקרה...בוודאי יצעקו לי מלמטה לבוא להאכיל אותו. ואם לא אשוב עד אז...הם ידעו שיצאתי וידעו איפה לחפש.
אני צועדת על השלג הרך והקפוא ומרגישה שאני עומדת להתעלף. הוא קר כל כך, כאילו טבלתי את רגליי במים קפואים. אני אסירת תודה שהבית של המשפחה נמצא ברחוב הסמוך.
אני מחליקה מהחלון הפתוח תמיד. תוצאה של שמשות שנזרקו עליהן אבנים או קליעים של רובה. אני פוסעת חרש על בהונותיי עד שאני מגיעה למיטתה של איימי. לרגע אני נעצרת להביט בה. בשנתה היא כל כך שלווה, נראת כמעט מאושרת. תלתליה הבלונדיניים משתפלים במעלה ראשה עד לגבה וענייה היפות והשקדיות עצומות. אני יודעת שתשמח לראות אותי כאן, אבל אני מרגישה ממש צער כשאני נאלצת להעיר אותה.
"איימי!" אני לוחשת ומטלטלת את כתפייה. איימי פוקחת עין אחת ומשפשפת אותה בעייפות. "סלינה?" היא שואלת ומתרוממת. חיוך רחב נמתח על פניה כשהיא רואה אותי, חיוך יפה שחושף את שתי גומות החן המתוקות שלה. אני צובטת את לחיה בחיבה ומוציאה מהתיק שקית. "אוכל" אני אומרת ונהנת לראות את ההבעה המאושרת שעל פניה. "ומה איתך?" היא שואלת לפתע ומרצינה. אף על פי שהיא רק בת שש, היא יודעת מתי צריך לשאול את השאלות הנכונות. "אני...כבר אכלתי" אני מחייכת חיוך מאולץ, מנסה ככל יכולתי לא להעיב על שמחתה.
אני מוציאה את הפרוסות והיא טורפת אותן בתאבון רב. העניים שלה נראות כל כך גדולות בהשוואה לפניה הקטנים והמתוקים, אך אני יודעת שזה רק בגלל שהיא בקושי מקבלת משהו לאכול. כעס עולה בי כשאני חושבת על הרוע הזה, איך אפשר לאמלל כך חיים של ילדה קטנה.
"אני חייבת ללכת איימי, בסדר?" אני שואלת והיא מחבקת אותי לפרידה בידיה הקטנות. אני מחליקה בחזרה ומחניקה את הצווחה שעומדת לצאת מגרוני. אני מחליקה בחזרה לחלון של הבית שלי ורגועה לראות שעדיין אין אף אחד בסלון או במטבח. אני עולה לחדרי בשקט, אך שם מצפה לי אורח.
"לוציפר!" אני נוזפת בלחש והכלב מרים אוזן אחת. אני רואה שבתוך הפה שלו יש משהו שחור. אני נאנחת. "מה שוב אכלת?" במאמץ רב אני מצליחה לחלץ את הדבר מפיו. לוציפר נובח נביחה קצרה ויורדת למטה במדרגות, שם הוא פוצח בסימפונייה שלו. אני מתכוננת לצעקה שתבוא, אך תשומת ליבי מרותקת לדבר שאחוז בידי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני מודה בליבי שלוציפר קיים, כי הפעם הוא עשה בשבילי משהו מועיל.
ספר תמונות עם הכריכה שלי במרכז היה מונח בין שתי ידיי. והבנתי שאני אוחזת כעת את כל המידע שנאסף עליי במשך שנים. שאלה קשה הדהדה לפתע במוחי..לפתוח אותו או לא?
למשועממים-
לכל המשועממים למיניהם, היי.
איך היה הפרק? לא, לא מצאתי נקודת סגירה דרמטית יותר. כן, הכל היה מעורפל. אני יודעת. יש עוד דברים שאתם צריכים לגלות...עם תעקבו, כמובן.
וזהו. אני חושבת. מצפה לשמוע את דעתכם :)
;){kind=link}