עיר הלהבות| פרק 16 |
|
אז כן, עוד לילה נטול שינה.
והרי לפרק שלכם...
מהפרק הקודם-
אליאנה:
כאן, סמנ'תה נעמדת ואומרת חלושות "אני אלמד אותך סטרייפס, אליאנה. אני אלמד אותך את כשפות המראה"
עיר הלהבות| פרק 16
-רגשות-
אליאנה:
השקט שמשתרר הוא ארוך, כמעט אין-סופי. אני מרגישה איך כולם טובעים בדממה, שאף אחד לא יודע איך לשבור בלי לצאת מטומטם ובלי לחטוף כמות של מבטים זעומים.
אני ממלאת את ראותי באוויר, דוחפת את ג'ק קלות ויוצאת מהצריף בלי להגיד מילה. אני צריכה להתרחק קצת - מבר, מסמנ'תה, מג'ק. משלושת האנשים שכל אחד מהם מעורר בי סערה. בר מעצבנת אותי כל כך שאני יכולה להרוג אותה, ליד סמנ'תה צריך להיות מוכנים לכל דבר, וג'ק...אני לא בדיוק יודעת מה אני מרגישה כלפיו. דבר אחד אני יודעת - שאני צריכה לשאוף אוויר.
הראש לי כואב, כאילו התווסף לו משקל מהמחשבות. אני נשענת על גזע עץ מחוספס, מליטה את פניי בכפות ידי ולפני שאני מבינה מה קורה, אני מגלה שפניי שטופות דמעות. אבל למה? אני משוכנעת שזה מרוב עייפות או סתם כי הן שורפות. אני משפשפת אותן ומקנחת את אפי בשולי חולצתי ומחליטה לחזור.
"בכית?" שואלת בר כשאני נכנסת לצריף. אני שולחת אליה מבט רצחני "לא, הלכתי לרקוד סטפס" אני עוקצת. בר נאנחת חרשית ומסתובבת לכיוון הנגדי, לחדר של ג'ק. אני מרימה את ראשי רק כשאני בטוחה שהלכה ומצמידה את אוזני לדלת.
"נראה לי שאני צריכה לקבל קצת הסברים" אני שומעת את קולה של בר ואת ג'ק נאנח. "תראי" אני פותחת את הדלת מעט ומציצה. בר עומדת מול ג'ק, ענייה רושפות ופניה מעוותות בכעס ואילו ג'ק נראה מיואש. "אז? במטוס? 'אינסטינקטים חדים'...ידעת מי אני, נכון? ידעת את זה? את כל מה שהולך להתרחש?" היא שואלת בכעס ומכווצת את עניה ליכדי סדק.
"תראי בר" הוא נאנח אבל בר קוטעת אותו. "בוא נניח את כל הקלפים על השולחן, בסדר? אין לי כוח לרמיזות"
"סבבה" אומר ג'ק בספונטניות אופיינית. "תענה כן ולא. ידעת שכל זה עתידי להתרחש?" בר שואלת. ג'ק נראה מהורהר, כאילו היה מבקש לשאול שאלה, פותח את פיו אך סוגר אותו, מושך בכתפיו ומהנהן.
"גם כאן? עכשיו?" היא שואלת והוא מניד את ראשו לשלילה.
"מה אתה בעצם, ג'ק ג'ייסון מידלטון?" היא שואלת והוא נאנח. "זאת תשובה מורכבת" הוא עונה ומשחק בכפות ידיו, כמו שהוא עושה כשהוא עצבני או טרוד. "חלק אומרים שאני רוח" הוא מחייך ודמותו נעשת מעורפלת ומטושטשת לרגע. אני בוהה בעניים פעורות במחזה הזה. "מצד שני, אם הייתי רוח, דברים לא היו פוגעים בי" בר מניחה מכה על כתפו ודמותו שבה לקדמותה כשהוא מכווץ את פניו בכאב. "אווץ'. זה הכאיב לי"
"אז...כשהשארת את מספר הטלפון שלך בתיק שלי...זה באמת היה המספר שלך?" הוא מהנהן ופניו הופכים סמוקים. "אבל מה רצית להשיג בזה? אין לך טלפון.." היא אומרת כשהיא משפילה את מבטה אל מכנסיו, בחיפוש אחר כיס לטלפון.
"בעתיד אחר יש לי...זה שבו אנחנו אמורים להיות..ביחד" הוא נבוך ומשחק בקצוות שערותיו. בר נראת משועשעת מאוד, ואז היא אומרת "ומי אמר שזה לא העתיד הזה?"
אני רוצה לצעוק, אבל המילים נתקעות בגרוני לצד הדמעות, כשאני רואה את שפתיהם נפגשות ומרגישה את הכאב מחלחל לתוכי ובאותו רגע אני יודעת. איבדתי אותו. לתמיד.
חפירות-
לא, זה לא סיפור אהבה. זה סיפור פנטזיה!
וזה כל מה שהיה לי לומר. see you! נ.ב: אני יודעת שהפרק שמתחיל את המלחמה מתעכב. אל תדאגו..הוא יגיע בקרוב ;) |
|
|
|
|
 | לא לא, זה סיפור אהבה, ואני מחכה לפרק הבא D: |
|
 | ממש לא! כמו שאמרתי - פנטזיה...P: שמחה שאהבת |
|
| סיפור אהבה ביני לסיפור על זה, אל תדברי שטויות! |
|
| אה, זה משהו אחר..אבל אם את מתחתנת, אני לא שושבינה! אין סיכוי שאלבש שמלה! P: |
|
 | תמיד טוב לערב קצת אהבה בסיפור,מוסיף יותר אקשן LIKE IT |
|
| אני פשוט שונאת קיטש(למרות שהוא קיים)אבל אני ממש טובה בסיפורי אהבה דביקים(בעע) |
|
;){kind=link}