היי בנות. לאחרונה אני מוצאת שאני מעדיפה לכתוב סיפורים קצרים, לא הרבה פרקים ולא יותר מידי קטעים, אבל הרבה עלילה(ואקשן)כמו שאתן אוהבות...אז תנו כפיים לסיפור הקצר הראשון! אני מתלבטת אם יהיו בו 3 קטעים או 5 קטעים...לא יודעת. בכל אופן, אני מקווה שתאהבו אותו!
התעוררות. חלק א'.
ברחוב קַלט שליד כנסיית נוֹסטַאדם, על רצפת השיש המחוספסת והשברירית, שכבה נערה. ראשה היה שעון על גבי תרמיל שחור ארוך, שהיה צמוד לכתפיה. שערותיה השחורות התמזגו באופן מושלם עם צבעו הכהה של התיק.
נדמה היה שעיניהם של העוברים והשבים לא יכלו להתנתק מימנה עד שרחקה מטווח עיניהם. בניסיונה לא להתבלט, לבשה צבעים נטרלים. אבל זה פשוט לא עבד, משום שהייתה יפה מידי. למרות שלא הייתה מאופרת, ולמרות שהייתה לבושה באופן נורמלי לחלוטין, היה בה משהו ששבה את העין. שערותיה השחורות היו מסופרות בתספורת קצרה, חפוזה ולא אחידה, עורה היה בהיר ושקוף, כמעט כצבעה של המדרכה. צבע עיניה היה הדבר היפה ביותר שמישהו מהאנשים ראה מעודו. נדמה היה שהן מחליפות צבעים כמו מצגת. פעם כחולות, פעם כמעט סגולות, ופעם אפורות מתכתיות. היא לבשה חולצה לבנה, ששרווליה היו חרוכים והתרוממה מעל לבטנה בכל פעם שהרימה הנערה את ידיה. עיניה היו מרותקות לנקודה לא ברורה באופק, אי שם מעבר לההררים הגבוהים שהתנשאו מעל למצוקים הרחבים של הקַניוֹן הסלעי המרוחק.
עורב שחור חג בשמים. משק כנפיו קטע את השלווה. הנערה הזדקפה, נעצה את עיניה בכנפיו וזעם עלה בה, אך גם לצידו, למרות שלא הייתה מוכנה להודות בזאת, היה גם הפחד. זה הוא, היא ידעה. אבל איך עבר את המחסום שלה? היא הייתה בטוחה שלקַלט הוא לא יגיע, אבל מתברר שהחיים מלאי הפתעות, לא מהסוג המשמח. היא אספה אליה את תרמילה והחלה לפתוח בריצה מהירה, בלי לשים לב את מי היא מפילה או במי היא מתנגשת. היא פשוט ידעה שעליה להתרחק, והכי מהר שאפשר. היא שמעה משק כנפיים חרשי, שאילמלא הייתה מתמקדת בו לא הייתה חשה בו, אבל היא ידעה. מבלי משים היא השתטחה על הקרקע כשהתנגשה באחת מהבליטות שעל המרצפות. היא קיללה בליבה את העובדים העצלנים, שלא טרחו ליישר את המרצפות, התרוממה על רגליה והמשיכה לרוץ. היא מוכרחה למצוא אחסניה, או מקום הומה אדם, אבל שלא יהיה סגור. עצים סבוכים החלו לסגור מסביב וכשהתפנתה להביט, ראתה לפניה יער. הוא היה קורץ כל כך ומזמין, פתוח לרווחה. אין ספור אפשרויות להתחבא בו. תמיד העדיפה יערות, שבהם התרוצצה בחופשיות. היא כמעט התפתתה ללכת, כשהרצון להיות מוגנת ובטוחה שלט ברצונותיה...אבל בבת אחת הצטללה מחשבתה והיא רצה מיד לכיוון הנגדי, בקצה הרחוב היה מבנה גדול ומרשים, שקירותיו היו שקופים והשמש השתקפה בהם כזכוכית. הנערה הסתנוורה...וצימצמה בעיניה כדי להטיב להביט. לשמחתה הרבה, ראתה לפניה אכסנית נוער, אך מרוב שמחה והקלה שכחה את מזלה ואת מי שהיא. את מה שהיא. כצפוי, מבט אחד שנתנו בה העובדים, והיא סולקה מעל פניהם בגסות. היא נאנחה, ממאנת להשתמש בכוחותיה, אך כששמעה צווחת עורב, נכנסה בזריזות פנימה, פישקה את שפתיה ושאלה בקול חרשי "מה אמרת? לא שמעתי" העובד הביט בה בזעם, אך בבת אחת התרככו פניו והוארו, כאילו אלפי קרני שמש שטפו אותו. "שאת יכולה להיכנס, כמובן" אמר בחיוך לבבי. היא ברכה אותו קצרות בניד ראש והרגישה את ליבה פועם ומתכווץ. אנשים יכלו להכיר בה רק כשהפעילה עליהם את קסמיה. ליבה התכווץ וזעם מילא אותה, אך כעת היא מוגנת. עליה רק להשגיח שלא יראו בה ו...
עם מזלה הגרוע, יצאה אישה על עקביה הגבוהים והנוקשים. שערה הבלונדיני נראה כאילו הודבק בדבק לראשה, משום שאף שערה לא זזה ממקומה. האישה פתחה את פיה והנערה התכוננה לשומרים שיציפו את המקום ויגררו אותה משם, אולם כשפקחה את עיניה, הצעקה מיאנה לבוא. היא הביטה סביבה, המומה. כל איש ואיש קפאו על מקומותיהם. וזה אומר רק דבר אחד...
"עכשיו אפשר להגיד שעשיתי לך טובה" העורב השחור נהפך בין רגע לנער. הוא היה גבוה מימנה במעט, עיניו שחורות ושערו שחור אף הוא כלילה. עיניו היו מלאות באכזריות טהורה, ואם זאת, למרות כל שנאתה כלפיו...הוא נראה לה יפה. מספיק, היא השתיקה את המחשבות בראשה ונסוגה אחורנית.
"אמרתי לך שטעמת את כוחותיי רק על קצה המזלג" הוא חייך אליה וחשף את שיניו הפראיות. "ואני מתכוון להנות מכל שניה"
במאמץ אחרון לפתה הנערה בידיה את גוש המתכת המוצק שהיה דחוס בתוך כיסיה. כוח החל להתפשט בה והיא עצמה את עיניה. חום גופה עלה מאפס למאה ותשעים מעלות, אבל זה היה מאוחר. מאוחר מידי.
כי כשהעזה לפקוח את עיניה, גילתה שגבה צמוד לעץ.
והנער רוכן לפניה.
|
;){kind=link}