יש את הימים האלו שאתה מלא בעצמך. אתה נראה טוב, מרגיש טוב. אתה מרוצה מאיך שאתה מרגיש ומאיך שאתה נראה. יש ימים שבהם אני יכולה לעמוד מול המראה, ללטף כל פצעון בחיבה, להסתכל על ההשתקפות שלי ולחייך אליה כשאני חולפת על פני שמשות של מכוניות. הימים שבהם אני מלאה בעצמי, מרגישה חזקה ומסופקת, שתפסתי את העולם בביצים.
ויש את הימים האלו שאני מרגישה לוזרית במידה שלא תאמן. שלא בה לי לצחוק, שאני רצינית להחריד. ששום דבר שבעולם לא יוכל לגרום לי לחייך. ימים שבהם שום דבר לא מחמיא למראה שלי, ימים שבהם הפצעונים מחליטים להשיב מלחמת שעורה ולרקוד על הפנים שלי בגוונים של ארגמן.
ואני שונאת אותה. את ההרגשה הזאת, שאני מרגישה כמו כלום, כמו חלל ריק שאף אחד לא מבחין בקיומו.
לפעמים אני מרגישה כאילו שמים לב אליי רק בזכות חברה שלי. ועד כמה שזה ישמע נורא, ואנוכי, לפעמים..אני שונאת אותה. שונאת את איך שהבנים שאני נדלקת עליהם מביטים בה, שונאת כשהיא מצליחה מעליי. מרגישה כמו בתחרות. אני חייבת לנצח אותה. אפילו החברה השנייה הכי טובה שלי, היא הצל שלה.
אני לא רוצה שיכירו אותי בתור הצל שלה.
לפעמים אני תוהה אם היו רואים אותי בכלל אם לא הייתי מסתובבת איתה. אם החברים שלי היו ממשיכים להקיף אותי. אם הם נמצאים איתי בגלל האישיות ה"מיוחדת" שלי או בגלל שאני מסתובבת איתה.
לעזעזל. אני מוכנה לריב איתה ולו רק בשביל לגלות.
|
|
;){kind=link}