אוויר קר. נשימה רועדת שנפלטת מבעד לגרוני.
טיפות של מים תלויות באוויר כמו דמעות במורד לחיים צבועות בגווני אפור.
הכל מסביב היה רטוב. רעם התגלגל בשמים כמו שאגה. בידי הקפוצה הייתה אחוזה מטרייה מדולדלת. צמודה לחברותיי עם נעלי 'דאני רוּ' נמוכות ועור ברווז הלכתי בגשם, מרגישה איך המים האלו זולגים במורד הסוויטשירט שלי, מרטיבים את הבגדים שלי, את השער שלי, את הגוף שלי.
באמצע הדרך יש רוח חזקה שמעקמת את המטרייה שלי. היא לא תעזור לנו יותר.
אנחנו מתיישבות על הספסלים הקרים של תחנת האוטובוס, שינינו נוקשות.
פניתי אליהן.
"אתן יודעות מה הדרך הטובה ביותר לחצות רחוב כשאין לכן מטרייה?" שאלתי בחיוך ממזרי.
והן, כמובן, ידעו. עשינו זאת יחד בשנים קודמות.
ביד אחת משכתי את הכובע על ראשי, ואת היד הפנויה טמנתי בכיס שלי. מילאנו את הראות שלנו באוויר, ואז יצאנו לדרך.
כמו אצניות רצנו עד לגגון, צווחות וצורחות כמשוגעות. רצתי בעיוורון, צווחת וצוחקת כשהרעמים מתגלגלים מעליי כמו צעקות של דירבון.
ואפילו כשהייתי רטובה, רועדת וקפואה, אני יודעת שזה היה שווה את זה.
|
|
;){kind=link}