"הראי לי אותה" הוא ציווה בלהיטות.
המראה בצורת האליפסה זרחה חלושות. התמונות חשכו, ואז התבהרו באור האפור.
ג'ודן רכן קדימה. הוא לא הכיר את הנערה שראה לפניו על הרקע הכהה של ההייד הל, אבל אם היו מבקשים מימנו לומר עליה דבר מה, הדבר הראשון שהיה נפלט מפיו היה המילה "לוחמת".
הנערה לבשה שמלה שחורה קצרה. שערה החום אדמדם היה קצוץ ועיניה היו כהות כמו הלילה הקר ביותר. הפה הזועף היה חתום, האגרופים קפוצים לצידי גופה, וצלקת עבה חותמת את עיניה עד לשפתיה המלאות. הוא שאף עמוקות. כן, הוא יכל להריח עוד את הרקב המתוק של התמותה, את דם החלוף זורם בתוך עורקיה. הוא ראה את הקַנים שהצטלבו בגב שמלתה, וניצנוץ יחיד באפלה הסגיר על מיקומן של שתי החרבות שחשק בהן כל כך. שתיהן היו קטלניות, ורק אדם שהוא חלק מהן יכול להשתמש בהן.
גם בלי לחש המַתרס הוא ידע שהיא כועסת, אבל היה משהו בקמט המשתנה בין עיניה שלא הצליח להבין. הוא עצם את עיניו וצר בשפתיו את המילים.
האליפסה הבליחה באור שחור - ואז הוא הרגיש את זה. את ריגשותיה פועמים בתוכו, כמו לב נוסף. הוא הרגיש כעס וצינה נוראית, קור נורא שהצליף בכל פיסת עור חשופה. הוא הרגיש בכאב הנורא שפעם בפנים כמו חיה פצועה, ובעיקר ב...אשמה. אשמה ששרטה את ביטנה חזק כל כך עד שהרגיש שעוד שנייה הוא יצרח.
איך היא מצליחה ללכת כך? הוא פגש לוחמים רבים כמותה בחייו, אבל הם היו לא אנושיים. והיא הייתה בת חלוף. הוא הרגיש בזה. אז איך היא הצליחה להתמודד עם עומס הרגשות האלו? בני חלוף אינם מסוגלים לעשות את זה. אולי בתקופות זמן אחרות, אבל זאת התקופה השמרנית. היא חייתה והתקיימה תמיד בתקופה השמרנית. אז איך...
ג'ודן חייך פתאום, והתמונות שבאליפסה הזוהרת חשכו, וכעת היא נראתה כמו כל מראה אחרת - היא שיקפה את תווי פניו. האדם שעמד שם החזיר לו חיוך.
הוא טמן בזהירות את האליפסה בדש מעילו וקם מעל הכיסא שאביו ייעד לו בשעתו. האוויר מסביב היה קר, אבל הטמפרטורה בחדר הייתה נעימה. הוא ווידא שהדלת נעולה, ואז נעמד מול שולחן הכתיבה, אשר מעליו הייתה תלויה מראה מרובעת פשוטה בעלת מסגרת זהב.
זאת הייתה מראה רגילה. הוא היישיר מבט אל בן דמותו. הוא למד לחבב את הגוף הזה, עם השרירים המפותחים והפנים החלקות. אבל כשיצא מכאן לא תהיה לדמות הזאת זכר.
תווי הפנים הגבריים השתנו במהירות. העור נמתח והוחלק, נעשה כהה יותר. השער החום-אדמדם התארך וגלש עד למותניו, הבגדים השתנו לבגדי אישה צעירה: שמלה שחורה בעלת מכפלת ארוכה ומעליה ז'אקט בלוי. עיניו השתנו לצבע שחור כמו הלילה, אבל הוא הרשה לעצמו לשמור נקודה זעירה בצבע זהב בתוך הים השחור הזה.
הם נפגשו בעבר, והגיע הזמן שייפגשו שוב, אם הוא רוצה להצליח במשימתו.
ג'ודן הניח את אליפסה על הרצפה לפניו. הוא הביט בה בעיניו והמתין.
האליפסה הלכה וגדלה אל מול עיניו, זורחת באור זהוב, עד שנעשתה לדלת גבוהה שהגיעה עד לתקרה. הוא נעמד על קצוות אצבעותיו ופתח את הידית.
חום שטף אותו, ביחד עם מראות, צללים ותמונות שלא הכיר. הוא צד בעיניו תמונה חטופה של חדרו - השריד האחרון מההווה שלו - וזינק מבעד לשער.
זאת התחלה שאין לה סוף.
קטע שכתבתי. השראה רגעית.
|
;){kind=link}