והרי לפרק(חפירות בסופו, כידוע)
מהפרק הקודם-
בר:
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
מהפרק הקודם-
בר:
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
עיר הלהבות| פרק 4
אליאנה:
האפלוליות שעטפה אותי לא איפשרה לי לראות וקיצרה בהרבה את טווח ראייתי.
הייתי מוטרדת מאוד עקב העובדה שיהיה לי קשה לכשף כאן, בעיקר בשעות הלילה בהן האנרגיות שלי נגמרות מהר. לכל כשפי המים הייתה נטענת הכשפות שלהם בחסות החשכה, ואילו לכשפי האש החמה הייתה נותנת יתרון אדיר. כך לפחות למדתי מכל הסיפורים שקראתי. במשך שנים לחמתי נגד אנשים, בבקרים ובלילות, ולא הרגשתי שכוחי גורע אף לא לרגע, אבל עכשיו הבנתי למה סבי החליט לכלוא אותי כאן, משום שקרני השמש לא ממש מגיעות לחלק הזה של המים, והן לא מעניקות לי את האנרגיות הטהורות שאני צריכה כדי לטעון את הכשפות שלי.
מבטי הושפל אל הקעקוע. זה היה קעקוע שצרבתי אני - בעצמי - באש. את הקעקוע צרבתי בשביל לזכור את הכאב. בשביל לזכור אותה.
דמעות עלו לעניי כשנזכרתי שבחמת זעמי שרפתי את אימי. וזו לא הייתה אם אומנת, זו הייתה אימא שלי. זו שעשתה בשבילי כל כך הרבה, עזרה לי כשנפגעתי, ניסתה למנוע מימני לראות את הרוע בעולם.
בכל עשרים ושמונה לחודש מרס אני מאריכה את הקעקוע עוד ועוד. הקעקוע דמויי הנחש השחור התפתל מקצוות כתפי, כשהוא מסתלסל דרך מרפקי. בפעם הבאה אאריך אותו עד לכף ידי. אז אצרוב את אצבעותיי באש, והסימן יהיה טבוע בי עד עולם.
הפשלתי את שרוול חולצת הבת שלי. סלסולי הקעקוע בקושי נראו כשהבד היה מתוח לאורך גופי, אבל כעת על ידי השמאלית נראה הקעקוע, מסולסל ומפותל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שצרבתי אותו.
נשענתי על הקיר ועצמתי את עניי, קוראת לשינה, אך זו מיאנה לבוא. נאנחתי ונגעתי בקעקוע שלי, כשאני עוברת עליו באצבעותיי. הרגשתי לרגע סלילים של מגע חם עוברים באצבעותיי, ולהבה קטנה החלה לגדול בתוך ידי, אך כיביתי אותה במהירות כשמחצתי את ידי כאגרוף. האש נעלמה כאילו מעולם לא הייתה, אך היא אפשרה לי לראות - לכמה דקות - את הסביבה שלי.
ואז, כמו ברק, הכה בי איך לברוח.
עצמתי את עניי והתרכזתי היטב, כשאני מצמידה את ידיי לקיר המתכת. אבל גם מבעד לו נשמע קול פיצפוצי הגלים על קיר המתכת. חייכתי לעצמי, מצב הגלים רק יגביר את המודעות.
אליאנה:
האפלוליות שעטפה אותי לא איפשרה לי לראות וקיצרה בהרבה את טווח ראייתי.
הייתי מוטרדת מאוד עקב העובדה שיהיה לי קשה לכשף כאן, בעיקר בשעות הלילה בהן האנרגיות שלי נגמרות מהר. לכל כשפי המים הייתה נטענת הכשפות שלהם בחסות החשכה, ואילו לכשפי האש החמה הייתה נותנת יתרון אדיר. כך לפחות למדתי מכל הסיפורים שקראתי. במשך שנים לחמתי נגד אנשים, בבקרים ובלילות, ולא הרגשתי שכוחי גורע אף לא לרגע, אבל עכשיו הבנתי למה סבי החליט לכלוא אותי כאן, משום שקרני השמש לא ממש מגיעות לחלק הזה של המים, והן לא מעניקות לי את האנרגיות הטהורות שאני צריכה כדי לטעון את הכשפות שלי.
מבטי הושפל אל הקעקוע. זה היה קעקוע שצרבתי אני - בעצמי - באש. את הקעקוע צרבתי בשביל לזכור את הכאב. בשביל לזכור אותה.
דמעות עלו לעניי כשנזכרתי שבחמת זעמי שרפתי את אימי. וזו לא הייתה אם אומנת, זו הייתה אימא שלי. זו שעשתה בשבילי כל כך הרבה, עזרה לי כשנפגעתי, ניסתה למנוע מימני לראות את הרוע בעולם.
בכל עשרים ושמונה לחודש מרס אני מאריכה את הקעקוע עוד ועוד. הקעקוע דמויי הנחש השחור התפתל מקצוות כתפי, כשהוא מסתלסל דרך מרפקי. בפעם הבאה אאריך אותו עד לכף ידי. אז אצרוב את אצבעותיי באש, והסימן יהיה טבוע בי עד עולם.
הפשלתי את שרוול חולצת הבת שלי. סלסולי הקעקוע בקושי נראו כשהבד היה מתוח לאורך גופי, אבל כעת על ידי השמאלית נראה הקעקוע, מסולסל ומפותל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שצרבתי אותו.
נשענתי על הקיר ועצמתי את עניי, קוראת לשינה, אך זו מיאנה לבוא. נאנחתי ונגעתי בקעקוע שלי, כשאני עוברת עליו באצבעותיי. הרגשתי לרגע סלילים של מגע חם עוברים באצבעותיי, ולהבה קטנה החלה לגדול בתוך ידי, אך כיביתי אותה במהירות כשמחצתי את ידי כאגרוף. האש נעלמה כאילו מעולם לא הייתה, אך היא אפשרה לי לראות - לכמה דקות - את הסביבה שלי.
ואז, כמו ברק, הכה בי איך לברוח.
עצמתי את עניי והתרכזתי היטב, כשאני מצמידה את ידיי לקיר המתכת. אבל גם מבעד לו נשמע קול פיצפוצי הגלים על קיר המתכת. חייכתי לעצמי, מצב הגלים רק יגביר את המודעות.
הצמדתי שתי אצבעות לקיר, כשאני מהדקת אותן עוד יותר. הרגשתי את הסלילים של האש מתחילים לזרום מקצוות אצבעותיי, וריח המתכת הנשרפת הגיע לנחיריי. בקושי היה אפשר לחוש בעובדה שאני מחוררת את הקיר, כי דאגתי ליצור להבות קטנות אך קטלניות. אט אט החלה המתכת להיתקמר, ונתיז מים הרטיב את פניי והעיר אותי לחלוטין.
הייתי דרוכה והתרכזתי אף יותר בכעס שלי, שאיפשר לאש לצאת ביתר עוצמה דרך אצבעותיי. אט אט גדל החור והתרחב, עד ששמתי לב שמים החלו לגלוש מהספה שעליה שכבתי עד לרצפה, ויצרו שלוליות קטנות.
הטבלתי את שערותיי הבהירות במים, כאילו רק הרגע התעוררתי מה"הצפה" הפתאומית.
"הצפה!" צעקתי בבהילות וניסיתי לזנק אחורנית, אך נזכרתי שידי הימנית כבולה בשרשרת מכת לתוך הקיר. חבל שלא ביתקתי אותה לפניי.
שני שומרים התקרבו, ופסיעותיהם נשמעו בתוך שלוליות המים שהתעבו מרגע לרגע.
"תקרא לסוזאנה, אנחנו זקוקים לה!" קרא אחד השומרים ואחז בפירקי ידי. לא הבנתי למה הוא עשה זאת, הרי גם ידי הימנית וגם כפות רגליי היו צמודות ביחד.
השומר ניתק את הכבלים מימני ולא הרפה מידי לרגע. הבנתי וחייכתי לעצמי ביתר שביעות רצון. מזל שהוא לא ראה את חיוכי הזדוני. אז הבנתי שהוא לא יודע שאני כשפית אש, או שהוא מניח שאני פשוט ברמה בינונית מינוס.
טעות.
ברגע שידי השמאלית הייתה מחוץ להשג ידו, הנפתי אותה בפראות, וכדור אש ניתז מידי הישר אל השומר. הוא צרח בכאב, ושיפשף את ידו שהחלו להיצרב עליה סימני כוויה. אני לא הקדשתי לכך תשומת לב מיותרת. יצרתי סביבי להבות של אש לגונן על עצמי מבפנים ומבחוץ והתחלתי לרוץ ביתר מהירות. שמעתי קולות צעדים אחריי, אך כשהסתובבתי הספקתי רק לראות צללית בין הקירות.
שלחתי כדור אש אחד ואחריו שני, כשכדורי האש מתפצפצים על קירות המתכת ובכך יוצרים להבה שעתידה לחסום את מי שינסה לעבור דרכה. המשכתי לרוץ במהירות, כשאני שולחת לפניי גלי הדף של אש, שהתפשטו לכל עבר ושרפו את קירות המבנה.
הייתי דרוכה והתרכזתי אף יותר בכעס שלי, שאיפשר לאש לצאת ביתר עוצמה דרך אצבעותיי. אט אט גדל החור והתרחב, עד ששמתי לב שמים החלו לגלוש מהספה שעליה שכבתי עד לרצפה, ויצרו שלוליות קטנות.
הטבלתי את שערותיי הבהירות במים, כאילו רק הרגע התעוררתי מה"הצפה" הפתאומית.
"הצפה!" צעקתי בבהילות וניסיתי לזנק אחורנית, אך נזכרתי שידי הימנית כבולה בשרשרת מכת לתוך הקיר. חבל שלא ביתקתי אותה לפניי.
שני שומרים התקרבו, ופסיעותיהם נשמעו בתוך שלוליות המים שהתעבו מרגע לרגע.
"תקרא לסוזאנה, אנחנו זקוקים לה!" קרא אחד השומרים ואחז בפירקי ידי. לא הבנתי למה הוא עשה זאת, הרי גם ידי הימנית וגם כפות רגליי היו צמודות ביחד.
השומר ניתק את הכבלים מימני ולא הרפה מידי לרגע. הבנתי וחייכתי לעצמי ביתר שביעות רצון. מזל שהוא לא ראה את חיוכי הזדוני. אז הבנתי שהוא לא יודע שאני כשפית אש, או שהוא מניח שאני פשוט ברמה בינונית מינוס.
טעות.
ברגע שידי השמאלית הייתה מחוץ להשג ידו, הנפתי אותה בפראות, וכדור אש ניתז מידי הישר אל השומר. הוא צרח בכאב, ושיפשף את ידו שהחלו להיצרב עליה סימני כוויה. אני לא הקדשתי לכך תשומת לב מיותרת. יצרתי סביבי להבות של אש לגונן על עצמי מבפנים ומבחוץ והתחלתי לרוץ ביתר מהירות. שמעתי קולות צעדים אחריי, אך כשהסתובבתי הספקתי רק לראות צללית בין הקירות.
שלחתי כדור אש אחד ואחריו שני, כשכדורי האש מתפצפצים על קירות המתכת ובכך יוצרים להבה שעתידה לחסום את מי שינסה לעבור דרכה. המשכתי לרוץ במהירות, כשאני שולחת לפניי גלי הדף של אש, שהתפשטו לכל עבר ושרפו את קירות המבנה.
בנתיים, סבי, שכבר הטריח את עצמו להתעורר, בהה בי מאחוריי חומת האש, ומיד שלח את ידו, וגל בגובה של צונאמי שטף את חומת האש הגבוהה שלי שהתפשטה עוד ועוד למרחקים. שלחתי גל הדף נוסף של אש, מה שהרחיק אותי מטווח הסכנה.
גבי פגש בכאב בקיר, כשאני מחניקה זעקה. יכולתי לחוש את הכאב עולה מעמוד השדרה שלי וזורם עד כפות הרגליים שלי, אך המשכתי לרוץ בכל הכוח שהיה ברגליי.
הצלפת מים הרעידה אותי, כשחוט מים נכרך סביב מפרקי ידי. שלחתי את ידי, וסילסול דמויי שוט של אש נוצר בידי. הצלפתי בו פעמיים, וחוט המים שנכרך סביבי התנתק. המשכתי לרוץ, כשאני שולחת אחריי עוד כדורי אש שייצרו עוד חומת מגן שתאיט את הקצב שלהם.
ואז היא הגיעה.
היא עברה דרך האש שלי כאילו לא הייתה יותר ממשב רוח קליל, ושערותיה הכהות התנפנפו אחריה כנחשולים באוויר. ענייה זהרו בלבן, וגופה היה עטוף בערפל סגול כהה. ריח חזק של לבנדר נישא למרחק של מאות קילומטרים, וגופה של הדמות ריחף באוויר מעל לכל, כענן סגול.
בר.
ייצבתי את גופי בתנוחת התקפה, כשאני שולחת חומת אש להדוף את התוקפת שלי, אך היא ניתרה סביב, ביטאה מילה או שתיים בשפתיה...והאש שלי נעלמה כלא הייתה. רק הקירות השרופים והכלים השבורים העידו על כך שפרצה שרפה.
רצתי במהירות. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, פחדתי.
הדבר האחרון שאני זוכרת היה זעקה איומה ומחרישת אוזניים, ואז מסך לבן נפרש מולי, כמו בועה שעוטפת את כל כולי. דמותה של בר הופיעה מולי, רגע לפני שהתמוטטתי על הקרקע בחוסר אונים, כהזעקה ממשיכה להדהד באוזניי, ללא הפסקה.
חפירות:
מה דעתכם?
מה אתם חושבים שיקרא לאליאנה שלנו? אני מקווה שלא יקרה לה משהו נורא, אבל אני חייבת שיקרה לה משהו נורא, אחרי הכל, סיפור הרפתקאות ;)
אין לי יותר על מה לחפור לכם, אז אני רק אגיד שאני מחכה לשמוע את הדעה שלכם בנושא! :)
היי לכם! גבי פגש בכאב בקיר, כשאני מחניקה זעקה. יכולתי לחוש את הכאב עולה מעמוד השדרה שלי וזורם עד כפות הרגליים שלי, אך המשכתי לרוץ בכל הכוח שהיה ברגליי.
הצלפת מים הרעידה אותי, כשחוט מים נכרך סביב מפרקי ידי. שלחתי את ידי, וסילסול דמויי שוט של אש נוצר בידי. הצלפתי בו פעמיים, וחוט המים שנכרך סביבי התנתק. המשכתי לרוץ, כשאני שולחת אחריי עוד כדורי אש שייצרו עוד חומת מגן שתאיט את הקצב שלהם.
ואז היא הגיעה.
היא עברה דרך האש שלי כאילו לא הייתה יותר ממשב רוח קליל, ושערותיה הכהות התנפנפו אחריה כנחשולים באוויר. ענייה זהרו בלבן, וגופה היה עטוף בערפל סגול כהה. ריח חזק של לבנדר נישא למרחק של מאות קילומטרים, וגופה של הדמות ריחף באוויר מעל לכל, כענן סגול.
בר.
ייצבתי את גופי בתנוחת התקפה, כשאני שולחת חומת אש להדוף את התוקפת שלי, אך היא ניתרה סביב, ביטאה מילה או שתיים בשפתיה...והאש שלי נעלמה כלא הייתה. רק הקירות השרופים והכלים השבורים העידו על כך שפרצה שרפה.
רצתי במהירות. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, פחדתי.
הדבר האחרון שאני זוכרת היה זעקה איומה ומחרישת אוזניים, ואז מסך לבן נפרש מולי, כמו בועה שעוטפת את כל כולי. דמותה של בר הופיעה מולי, רגע לפני שהתמוטטתי על הקרקע בחוסר אונים, כהזעקה ממשיכה להדהד באוזניי, ללא הפסקה.
חפירות:
מה דעתכם?
מה אתם חושבים שיקרא לאליאנה שלנו? אני מקווה שלא יקרה לה משהו נורא, אבל אני חייבת שיקרה לה משהו נורא, אחרי הכל, סיפור הרפתקאות ;)
אין לי יותר על מה לחפור לכם, אז אני רק אגיד שאני מחכה לשמוע את הדעה שלכם בנושא! :)
והרי לפרק(חפירות בסופו, כידוע)
מהפרק הקודם-
בר:
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
מהפרק הקודם-
בר:
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
עיר הלהבות| פרק 4
אליאנה:
האפלוליות שעטפה אותי לא איפשרה לי לראות וקיצרה בהרבה את טווח ראייתי.
הייתי מוטרדת מאוד עקב העובדה שיהיה לי קשה לכשף כאן, בעיקר בשעות הלילה בהן האנרגיות שלי נגמרות מהר. לכל כשפי המים הייתה נטענת הכשפות שלהם בחסות החשכה, ואילו לכשפי האש החמה הייתה נותנת יתרון אדיר. כך לפחות למדתי מכל הסיפורים שקראתי. במשך שנים לחמתי נגד אנשים, בבקרים ובלילות, ולא הרגשתי שכוחי גורע אף לא לרגע, אבל עכשיו הבנתי למה סבי החליט לכלוא אותי כאן, משום שקרני השמש לא ממש מגיעות לחלק הזה של המים, והן לא מעניקות לי את האנרגיות הטהורות שאני צריכה כדי לטעון את הכשפות שלי.
מבטי הושפל אל הקעקוע. זה היה קעקוע שצרבתי אני - בעצמי - באש. את הקעקוע צרבתי בשביל לזכור את הכאב. בשביל לזכור אותה.
דמעות עלו לעניי כשנזכרתי שבחמת זעמי שרפתי את אימי. וזו לא הייתה אם אומנת, זו הייתה אימא שלי. זו שעשתה בשבילי כל כך הרבה, עזרה לי כשנפגעתי, ניסתה למנוע מימני לראות את הרוע בעולם.
בכל עשרים ושמונה לחודש מרס אני מאריכה את הקעקוע עוד ועוד. הקעקוע דמויי הנחש השחור התפתל מקצוות כתפי, כשהוא מסתלסל דרך מרפקי. בפעם הבאה אאריך אותו עד לכף ידי. אז אצרוב את אצבעותיי באש, והסימן יהיה טבוע בי עד עולם.
הפשלתי את שרוול חולצת הבת שלי. סלסולי הקעקוע בקושי נראו כשהבד היה מתוח לאורך גופי, אבל כעת על ידי השמאלית נראה הקעקוע, מסולסל ומפותל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שצרבתי אותו.
נשענתי על הקיר ועצמתי את עניי, קוראת לשינה, אך זו מיאנה לבוא. נאנחתי ונגעתי בקעקוע שלי, כשאני עוברת עליו באצבעותיי. הרגשתי לרגע סלילים של מגע חם עוברים באצבעותיי, ולהבה קטנה החלה לגדול בתוך ידי, אך כיביתי אותה במהירות כשמחצתי את ידי כאגרוף. האש נעלמה כאילו מעולם לא הייתה, אך היא אפשרה לי לראות - לכמה דקות - את הסביבה שלי.
ואז, כמו ברק, הכה בי איך לברוח.
עצמתי את עניי והתרכזתי היטב, כשאני מצמידה את ידיי לקיר המתכת. אבל גם מבעד לו נשמע קול פיצפוצי הגלים על קיר המתכת. חייכתי לעצמי, מצב הגלים רק יגביר את המודעות.
אליאנה:
האפלוליות שעטפה אותי לא איפשרה לי לראות וקיצרה בהרבה את טווח ראייתי.
הייתי מוטרדת מאוד עקב העובדה שיהיה לי קשה לכשף כאן, בעיקר בשעות הלילה בהן האנרגיות שלי נגמרות מהר. לכל כשפי המים הייתה נטענת הכשפות שלהם בחסות החשכה, ואילו לכשפי האש החמה הייתה נותנת יתרון אדיר. כך לפחות למדתי מכל הסיפורים שקראתי. במשך שנים לחמתי נגד אנשים, בבקרים ובלילות, ולא הרגשתי שכוחי גורע אף לא לרגע, אבל עכשיו הבנתי למה סבי החליט לכלוא אותי כאן, משום שקרני השמש לא ממש מגיעות לחלק הזה של המים, והן לא מעניקות לי את האנרגיות הטהורות שאני צריכה כדי לטעון את הכשפות שלי.
מבטי הושפל אל הקעקוע. זה היה קעקוע שצרבתי אני - בעצמי - באש. את הקעקוע צרבתי בשביל לזכור את הכאב. בשביל לזכור אותה.
דמעות עלו לעניי כשנזכרתי שבחמת זעמי שרפתי את אימי. וזו לא הייתה אם אומנת, זו הייתה אימא שלי. זו שעשתה בשבילי כל כך הרבה, עזרה לי כשנפגעתי, ניסתה למנוע מימני לראות את הרוע בעולם.
בכל עשרים ושמונה לחודש מרס אני מאריכה את הקעקוע עוד ועוד. הקעקוע דמויי הנחש השחור התפתל מקצוות כתפי, כשהוא מסתלסל דרך מרפקי. בפעם הבאה אאריך אותו עד לכף ידי. אז אצרוב את אצבעותיי באש, והסימן יהיה טבוע בי עד עולם.
הפשלתי את שרוול חולצת הבת שלי. סלסולי הקעקוע בקושי נראו כשהבד היה מתוח לאורך גופי, אבל כעת על ידי השמאלית נראה הקעקוע, מסולסל ומפותל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שצרבתי אותו.
נשענתי על הקיר ועצמתי את עניי, קוראת לשינה, אך זו מיאנה לבוא. נאנחתי ונגעתי בקעקוע שלי, כשאני עוברת עליו באצבעותיי. הרגשתי לרגע סלילים של מגע חם עוברים באצבעותיי, ולהבה קטנה החלה לגדול בתוך ידי, אך כיביתי אותה במהירות כשמחצתי את ידי כאגרוף. האש נעלמה כאילו מעולם לא הייתה, אך היא אפשרה לי לראות - לכמה דקות - את הסביבה שלי.
ואז, כמו ברק, הכה בי איך לברוח.
עצמתי את עניי והתרכזתי היטב, כשאני מצמידה את ידיי לקיר המתכת. אבל גם מבעד לו נשמע קול פיצפוצי הגלים על קיר המתכת. חייכתי לעצמי, מצב הגלים רק יגביר את המודעות.
הצמדתי שתי אצבעות לקיר, כשאני מהדקת אותן עוד יותר. הרגשתי את הסלילים של האש מתחילים לזרום מקצוות אצבעותיי, וריח המתכת הנשרפת הגיע לנחיריי. בקושי היה אפשר לחוש בעובדה שאני מחוררת את הקיר, כי דאגתי ליצור להבות קטנות אך קטלניות. אט אט החלה המתכת להיתקמר, ונתיז מים הרטיב את פניי והעיר אותי לחלוטין.
הייתי דרוכה והתרכזתי אף יותר בכעס שלי, שאיפשר לאש לצאת ביתר עוצמה דרך אצבעותיי. אט אט גדל החור והתרחב, עד ששמתי לב שמים החלו לגלוש מהספה שעליה שכבתי עד לרצפה, ויצרו שלוליות קטנות.
הטבלתי את שערותיי הבהירות במים, כאילו רק הרגע התעוררתי מה"הצפה" הפתאומית.
"הצפה!" צעקתי בבהילות וניסיתי לזנק אחורנית, אך נזכרתי שידי הימנית כבולה בשרשרת מכת לתוך הקיר. חבל שלא ביתקתי אותה לפניי.
שני שומרים התקרבו, ופסיעותיהם נשמעו בתוך שלוליות המים שהתעבו מרגע לרגע.
"תקרא לסוזאנה, אנחנו זקוקים לה!" קרא אחד השומרים ואחז בפירקי ידי. לא הבנתי למה הוא עשה זאת, הרי גם ידי הימנית וגם כפות רגליי היו צמודות ביחד.
השומר ניתק את הכבלים מימני ולא הרפה מידי לרגע. הבנתי וחייכתי לעצמי ביתר שביעות רצון. מזל שהוא לא ראה את חיוכי הזדוני. אז הבנתי שהוא לא יודע שאני כשפית אש, או שהוא מניח שאני פשוט ברמה בינונית מינוס.
טעות.
ברגע שידי השמאלית הייתה מחוץ להשג ידו, הנפתי אותה בפראות, וכדור אש ניתז מידי הישר אל השומר. הוא צרח בכאב, ושיפשף את ידו שהחלו להיצרב עליה סימני כוויה. אני לא הקדשתי לכך תשומת לב מיותרת. יצרתי סביבי להבות של אש לגונן על עצמי מבפנים ומבחוץ והתחלתי לרוץ ביתר מהירות. שמעתי קולות צעדים אחריי, אך כשהסתובבתי הספקתי רק לראות צללית בין הקירות.
שלחתי כדור אש אחד ואחריו שני, כשכדורי האש מתפצפצים על קירות המתכת ובכך יוצרים להבה שעתידה לחסום את מי שינסה לעבור דרכה. המשכתי לרוץ במהירות, כשאני שולחת לפניי גלי הדף של אש, שהתפשטו לכל עבר ושרפו את קירות המבנה.
הייתי דרוכה והתרכזתי אף יותר בכעס שלי, שאיפשר לאש לצאת ביתר עוצמה דרך אצבעותיי. אט אט גדל החור והתרחב, עד ששמתי לב שמים החלו לגלוש מהספה שעליה שכבתי עד לרצפה, ויצרו שלוליות קטנות.
הטבלתי את שערותיי הבהירות במים, כאילו רק הרגע התעוררתי מה"הצפה" הפתאומית.
"הצפה!" צעקתי בבהילות וניסיתי לזנק אחורנית, אך נזכרתי שידי הימנית כבולה בשרשרת מכת לתוך הקיר. חבל שלא ביתקתי אותה לפניי.
שני שומרים התקרבו, ופסיעותיהם נשמעו בתוך שלוליות המים שהתעבו מרגע לרגע.
"תקרא לסוזאנה, אנחנו זקוקים לה!" קרא אחד השומרים ואחז בפירקי ידי. לא הבנתי למה הוא עשה זאת, הרי גם ידי הימנית וגם כפות רגליי היו צמודות ביחד.
השומר ניתק את הכבלים מימני ולא הרפה מידי לרגע. הבנתי וחייכתי לעצמי ביתר שביעות רצון. מזל שהוא לא ראה את חיוכי הזדוני. אז הבנתי שהוא לא יודע שאני כשפית אש, או שהוא מניח שאני פשוט ברמה בינונית מינוס.
טעות.
ברגע שידי השמאלית הייתה מחוץ להשג ידו, הנפתי אותה בפראות, וכדור אש ניתז מידי הישר אל השומר. הוא צרח בכאב, ושיפשף את ידו שהחלו להיצרב עליה סימני כוויה. אני לא הקדשתי לכך תשומת לב מיותרת. יצרתי סביבי להבות של אש לגונן על עצמי מבפנים ומבחוץ והתחלתי לרוץ ביתר מהירות. שמעתי קולות צעדים אחריי, אך כשהסתובבתי הספקתי רק לראות צללית בין הקירות.
שלחתי כדור אש אחד ואחריו שני, כשכדורי האש מתפצפצים על קירות המתכת ובכך יוצרים להבה שעתידה לחסום את מי שינסה לעבור דרכה. המשכתי לרוץ במהירות, כשאני שולחת לפניי גלי הדף של אש, שהתפשטו לכל עבר ושרפו את קירות המבנה.
בנתיים, סבי, שכבר הטריח את עצמו להתעורר, בהה בי מאחוריי חומת האש, ומיד שלח את ידו, וגל בגובה של צונאמי שטף את חומת האש הגבוהה שלי שהתפשטה עוד ועוד למרחקים. שלחתי גל הדף נוסף של אש, מה שהרחיק אותי מטווח הסכנה.
גבי פגש בכאב בקיר, כשאני מחניקה זעקה. יכולתי לחוש את הכאב עולה מעמוד השדרה שלי וזורם עד כפות הרגליים שלי, אך המשכתי לרוץ בכל הכוח שהיה ברגליי.
הצלפת מים הרעידה אותי, כשחוט מים נכרך סביב מפרקי ידי. שלחתי את ידי, וסילסול דמויי שוט של אש נוצר בידי. הצלפתי בו פעמיים, וחוט המים שנכרך סביבי התנתק. המשכתי לרוץ, כשאני שולחת אחריי עוד כדורי אש שייצרו עוד חומת מגן שתאיט את הקצב שלהם.
ואז היא הגיעה.
היא עברה דרך האש שלי כאילו לא הייתה יותר ממשב רוח קליל, ושערותיה הכהות התנפנפו אחריה כנחשולים באוויר. ענייה זהרו בלבן, וגופה היה עטוף בערפל סגול כהה. ריח חזק של לבנדר נישא למרחק של מאות קילומטרים, וגופה של הדמות ריחף באוויר מעל לכל, כענן סגול.
בר.
ייצבתי את גופי בתנוחת התקפה, כשאני שולחת חומת אש להדוף את התוקפת שלי, אך היא ניתרה סביב, ביטאה מילה או שתיים בשפתיה...והאש שלי נעלמה כלא הייתה. רק הקירות השרופים והכלים השבורים העידו על כך שפרצה שרפה.
רצתי במהירות. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, פחדתי.
הדבר האחרון שאני זוכרת היה זעקה איומה ומחרישת אוזניים, ואז מסך לבן נפרש מולי, כמו בועה שעוטפת את כל כולי. דמותה של בר הופיעה מולי, רגע לפני שהתמוטטתי על הקרקע בחוסר אונים, כהזעקה ממשיכה להדהד באוזניי, ללא הפסקה.
חפירות:
מה דעתכם?
מה אתם חושבים שיקרא לאליאנה שלנו? אני מקווה שלא יקרה לה משהו נורא, אבל אני חייבת שיקרה לה משהו נורא, אחרי הכל, סיפור הרפתקאות ;)
אין לי יותר על מה לחפור לכם, אז אני רק אגיד שאני מחכה לשמוע את הדעה שלכם בנושא! :)
גבי פגש בכאב בקיר, כשאני מחניקה זעקה. יכולתי לחוש את הכאב עולה מעמוד השדרה שלי וזורם עד כפות הרגליים שלי, אך המשכתי לרוץ בכל הכוח שהיה ברגליי.
הצלפת מים הרעידה אותי, כשחוט מים נכרך סביב מפרקי ידי. שלחתי את ידי, וסילסול דמויי שוט של אש נוצר בידי. הצלפתי בו פעמיים, וחוט המים שנכרך סביבי התנתק. המשכתי לרוץ, כשאני שולחת אחריי עוד כדורי אש שייצרו עוד חומת מגן שתאיט את הקצב שלהם.
ואז היא הגיעה.
היא עברה דרך האש שלי כאילו לא הייתה יותר ממשב רוח קליל, ושערותיה הכהות התנפנפו אחריה כנחשולים באוויר. ענייה זהרו בלבן, וגופה היה עטוף בערפל סגול כהה. ריח חזק של לבנדר נישא למרחק של מאות קילומטרים, וגופה של הדמות ריחף באוויר מעל לכל, כענן סגול.
בר.
ייצבתי את גופי בתנוחת התקפה, כשאני שולחת חומת אש להדוף את התוקפת שלי, אך היא ניתרה סביב, ביטאה מילה או שתיים בשפתיה...והאש שלי נעלמה כלא הייתה. רק הקירות השרופים והכלים השבורים העידו על כך שפרצה שרפה.
רצתי במהירות. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, פחדתי.
הדבר האחרון שאני זוכרת היה זעקה איומה ומחרישת אוזניים, ואז מסך לבן נפרש מולי, כמו בועה שעוטפת את כל כולי. דמותה של בר הופיעה מולי, רגע לפני שהתמוטטתי על הקרקע בחוסר אונים, כהזעקה ממשיכה להדהד באוזניי, ללא הפסקה.
חפירות:
מה דעתכם?
מה אתם חושבים שיקרא לאליאנה שלנו? אני מקווה שלא יקרה לה משהו נורא, אבל אני חייבת שיקרה לה משהו נורא, אחרי הכל, סיפור הרפתקאות ;)
אין לי יותר על מה לחפור לכם, אז אני רק אגיד שאני מחכה לשמוע את הדעה שלכם בנושא! :)