* אם אתם לא אוהבים את הגישה שלי, אתם רשאיים לקלל, לכתוב את דעתכם. להפך, אני שמח להאבק עם כל אחד ואחת מכם על דעותיי שלי ועל הניסוחים שלי, שבהם אני בטוחה ב100%. תקראו לי שחצנית, אבל זו אני. בזה אני בטוחה. אז מי שבאמת יש לו אומץ וכוח רצון, שיקרא, שיגיב(לפי הדעה שלו. עשו לי טובה, אין לי כוח ללקקנות)ועכשיו לפוסט. רק רציתי להזהיר, כי ישן כאן ילדות "קטנות" שלא מוכנות לקבל דעות של אחרים, ביחוד אם הן כנות.
אז לכל הבנות האלו למיניהן, אתן מוזמנות לצאת. לא נוקבת בשמות. thank.
אני מצפצפת על הבלוג הזה.
כן כן. עצרו רגע את הפוסט שאתם קוראים. כן עצרו את הקריאה. עכשיו. לכו ל"עמוד ראשי". מספיק לשאול שאלות! דאמ. תעשו לרגע מה שאני מבקשת. להמחשת הדעה שלי.
אתם בטח רואים כמה כותרות בולטות..."איך להשתמש באליינור", "קניות במאק"...(זה באקראי. אין מה להעלב. *כרגע)
עכשיו אני רוצה לשאול...
איפה הבלוג של פעם!?
לא, ברצינות. איפה בלוגר?! אני ממש לא רואה כאן את "בלוגר". לפחות לא בלוגר שלי. נכון, הכותרת זהה והעיצובים עודנם, אבל זה ממש לא בלוגר שלי. בבלוגר שבו אני הייתי נהוגה לכתוב, לא הייתה מסכה. עשו לי טובה, תורידו את המסכה הצבעונית הזאת שהדוקה לכם לפרצוף. היא לא הולמת אתכם. לא, הבעיה היא לא בהכרח אתם. אם לא שמתם לב, הבלוג שלנו לובש תחפושת כבר כמה חודשים, למרות שפורים חלף ממזמן.
איפה כל הכתבים? האנשים הרציניים למיניהם, שכתבו על הרגשות ועל האמיתיות? על הניצוצות הכבוים והחיים שבחיים? שידעו להעריך פוסטים? שידעו להשיב מלחמה!? איפה כל הנפשות האלו, ששיתפו, חלקו והיו כנים?
לא, לא כולם כאלו, אבל תסתכלו לרגע. אנשים שכותבים שאהבה זה "מה שמתניע אותנו" כותבים אחרי יומיים-גג פוסט על כך ש"אהבה הרסה להם את החיים" אז למה אתם מפרסמים כותרות שבלאו הם בכלל לא מאפיינות או מכלילות אתכם!?
אני מתגעגעת לבלוג הישן, זה שבו יכולתי להיות אמיתית, לשם שינוי. בלי שירדו עליי, שידעו לכבד את הדעות שלי, שלא יצאו עליי רק בגלל תגובה שלדעתם "לא במקום". לא, אני לא באה לחנך. תפנו להורים, למשרד החינוך. i am not a techr. אבל אני כן מצפצפת. ואני כן כועסת. על בלוגר. על מה שנעשה מהמקום הזה, שפעם היה גן עדן המיועד לכתבים.
עכשיו? אני רואה ליצן עצוב, מסכה צבעונית וצביעות. שקרים. שופטים אותי על הדעות שלי. יוצאים עליי על המחשבות שלי. על הכנות שלי.
מתגעגעת לבלוג הישן. תחזירו לי אותו.* אם אתם לא אוהבים את הגישה שלי, אתם רשאיים לקלל, לכתוב את דעתכם. להפך, אני שמח להאבק עם כל אחד ואחת מכם על דעותיי שלי ועל הניסוחים שלי, שבהם אני בטוחה ב100%. תקראו לי שחצנית, אבל זו אני. בזה אני בטוחה. אז מי שבאמת יש לו אומץ וכוח רצון, שיקרא, שיגיב(לפי הדעה שלו. עשו לי טובה, אין לי כוח ללקקנות)ועכשיו לפוסט. רק רציתי להזהיר, כי ישן כאן ילדות "קטנות" שלא מוכנות לקבל דעות של אחרים, ביחוד אם הן כנות.
אז לכל הבנות האלו למיניהן, אתן מוזמנות לצאת. לא נוקבת בשמות. thank.
אני מצפצפת על הבלוג הזה.
כן כן. עצרו רגע את הפוסט שאתם קוראים. כן עצרו את הקריאה. עכשיו. לכו ל"עמוד ראשי". מספיק לשאול שאלות! דאמ. תעשו לרגע מה שאני מבקשת. להמחשת הדעה שלי.
אתם בטח רואים כמה כותרות בולטות..."איך להשתמש באליינור", "קניות במאק"...(זה באקראי. אין מה להעלב. *כרגע)
עכשיו אני רוצה לשאול...
איפה הבלוג של פעם!?
לא, ברצינות. איפה בלוגר?! אני ממש לא רואה כאן את "בלוגר". לפחות לא בלוגר שלי. נכון, הכותרת זהה והעיצובים עודנם, אבל זה ממש לא בלוגר שלי. בבלוגר שבו אני הייתי נהוגה לכתוב, לא הייתה מסכה. עשו לי טובה, תורידו את המסכה הצבעונית הזאת שהדוקה לכם לפרצוף. היא לא הולמת אתכם. לא, הבעיה היא לא בהכרח אתם. אם לא שמתם לב, הבלוג שלנו לובש תחפושת כבר כמה חודשים, למרות שפורים חלף ממזמן.
איפה כל הכתבים? האנשים הרציניים למיניהם, שכתבו על הרגשות ועל האמיתיות? על הניצוצות הכבוים והחיים שבחיים? שידעו להעריך פוסטים? שידעו להשיב מלחמה!? איפה כל הנפשות האלו, ששיתפו, חלקו והיו כנים?
לא, לא כולם כאלו, אבל תסתכלו לרגע. אנשים שכותבים שאהבה זה "מה שמתניע אותנו" כותבים אחרי יומיים-גג פוסט על כך ש"אהבה הרסה להם את החיים" אז למה אתם מפרסמים כותרות שבלאו הם בכלל לא מאפיינות או מכלילות אתכם!?
אני מתגעגעת לבלוג הישן, זה שבו יכולתי להיות אמיתית, לשם שינוי. בלי שירדו עליי, שידעו לכבד את הדעות שלי, שלא יצאו עליי רק בגלל תגובה שלדעתם "לא במקום". לא, אני לא באה לחנך. תפנו להורים, למשרד החינוך. i am not a techr. אבל אני כן מצפצפת. ואני כן כועסת. על בלוגר. על מה שנעשה מהמקום הזה, שפעם היה גן עדן המיועד לכתבים.
עכשיו? אני רואה ליצן עצוב, מסכה צבעונית וצביעות. שקרים. שופטים אותי על הדעות שלי. יוצאים עליי על המחשבות שלי. על הכנות שלי.
מתגעגעת לבלוג הישן. תחזירו לי אותו. |