אני מקווה לקבל קצת יותר תגובות הפעם...ועכשיו לחלק ב' של הסיפור "התעוררות" - תהנו!
התעוררות - חלק ב'
"איך את חושבת שהרגשתי כשנזרקתי לתהום החשוכה שאת מכנה 'הצללים'?" שאל הנער בקולו הנוקשה, ומבט של טירוף נראה בעיניו. הנערה ניסתה בר כורחה להשתחרר, אך משהו ריתק אותה לעץ. משהו לא איפשר לה להשפיל את מבטה, אלה רק לבהות בעיניו, שזעם וטירוף נראו בהן, אבל אם זאת נראה בהן משהו כל כך פגוע ושבור, כאילו הכאב כל כך גדול ואי אפשר כבר לשאתו.
"דיימן..." היא רק רצתה באותו רגע לנשק אותו, אבל היא ידעה שהוא רחוק מלהיות תמים. אסור לך לחשוב ככה, נזפה בעצמה, מרגישה את ליבה ההולם במהירות גוברת והולכת. ולמרות שכל כך אהבה אותו, אהבה עד כאב, היא גם שנאה אותו על כך, שנאה נטולת מעצורים. ולכן מצאה בעצמה את הכוחות לסטור בחוזקה על ידו, ולפני שהבינה מה קורה, ידה הייתה על העליונה. היא הרגישה את הזעם פושט בגופה, זורם אל עורקיה וממלא אותה בכוחות שלא ידעה שקיימים בתוכה. היא הטיחה את גופו אל העץ, והוא נאנק בכאב. "אתה!" היא צעקה "אתה הרגת את ההורים שלי, אתה שברת את הלב שלי למליון חתיכות, אתה הפכת אותי ל..." היא חיפשה את המילים, אבל בסוף צעקה "לזה! למה שאני! חשבת פעם שאני לא רוצה לחיות ככה?" היא ניענעה את ראשה והרגישה את פרץ הדמעות מבקש לפרוץ מגרונה. עניה רשפו וירו לעברו חיצים. דמעותיה השחורות החלו להחליק במורד לחיה, צורבות את שפתיה. היא רק רצתה להחזיר את הגלגל לאחור, לפני שהמזל הרע דבק באמתחתיה, לפני שאנשי הכפר הטיחו בה שהיא מרתיו - מוות. לפני שעברה את תהליך ההתעוררות, זה שחילץ מימנה את הפאנים שמעולם לא חלמה להגיע אליהם.
היא הלמה באגרופיה ביאוש, ואז אמרה בשקט "מה לא בסדר איתך, דיימון?" היא שאלה בשקט, ואז הוסיפה בטון עוד יותר חרשי "מה לא בסדר איתי?"
היא הרגישה את נשימותיו החמימות על כתפיה. עיניו השחורות המדהימות ביופין, המשוכות בפוך, ננעצו בה, הפשיטו אותה במבטו. היא הרגישה את הסומק מציף את פניה ומלהיט את לחיה. מבטו היה כל כך ישיר, כאילו הוא רואה מבעד לנשמתה את ריגשותיה, את הכאבים שלה, את הידיעה שאף פעם לא תעז לפגוע בו.
ידיו משכו אותה אליו והצמידו אותה לגופו. היא הרגישה את דפיקות ליבה ממלאות את כל גופה, רצתה להתרחק וידעה שהיא נמשכת לאיזור הסכנה. דחף תרשיתי, קדום, האיץ בה לברוח. היא לא זזה ממקומה. רצתה להישאר שם לנצח, בין ידיו, רצתה להרים את ראשה ולפגוש בשפתיו, אבל היא לא יכלה לעשות את זה. זה יהרוס אותה, את האנושות כולה.
אבל הרצון שלה, התשוקה שלה, הייתה חזקה יותר מיסורי המצפון שלה. שפתיהם נפגשו לנשיקה קצרה בלבד, בת כמה דקות. הלב שלה הלם בפראות כזו שהיא חששה שיתנתק מחזיה והיא תשקע לשינה לנצח נצחים, שינה נטולת חלומות, שינה שלעולם לא תתעורר מימנה. ואולי עדיף כך. הרי בין כה וכה לאיש לא יהיה אכפת שתלך לעולמה. להפך, הם בוודאי ישרפו את גוותה וירקדו על קיברה בצהלות ברבריות.
אז דחף אותה דיימן בחוזקה כזו, שגבה הוטח בכאב בעץ. היא הייתה מסוחררת, ראשה הלם, עצמותיה כאבו, כל גופה דאב. אצבעותיה התחפרו בשערותיה, ודם נטף מראשה. כתמים שחורים החלו לרצד מול עיניה, וחולצתה נקרעה כמעט לחלוטין בגלל הענפים של העץ, שדקרו את עורה החשוף. דיימן רכן מעליה, ולחש בשקט "וזה הזיכרון האחרון שלך. לפחות כרגע. אולי בגלל שאני כל כך מרחם עלייך, אני לא אהרוג אותך היום"
היא הזדקפה, למרות הקושי שבדבר. זה היה גרוע עוד יותר ממה שיכלה לדמיין.
"דיימן.." היא לחשה, רצתה שיהרוג אותה וזהו. מוות מהיר, נטול כאבים. היא חנקה את צעקות הכאב שעמדו על שפתיה, לא, היא לא תיתן לו את העונג. אט אט החל להפנות את עורפו, להסתובב לעברה והתחיל לצעוד. היא רצתה שליבה יפסיק לפעום, לעזעזל עם הדיימן הזה, שגורם לה לחוש כל כך הרבה רגשות בבת אחת, חשבה בינה לבין עצמה. "דיימן.." היא לחשה שוב.
הוא הסתובב לעברה לרגע, ועיניו התמלאו באותו רוע טהור. הוא הסתובב, כשהבעת פניו קפואה, אטומה לחלוטין.
הוא לא הביט לאחור. |
;){kind=link}